הרב אורי שרקי
נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת קרח
מכון מאיר, תש"ע
סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב
האם אין אמת בטענתו של קרח על חוסר שוויון?
אפשר לקחת את טענתו של קרח רחוק אף יותר ולטעון כפי שטענו הנוצרים כנגד היהודים - שצריך לבטל את ההיררכיה שבין ישראל לעמים, לקבל את התורה כולה אך בלי ההבחנה בין אומה לאומה. כלומר, הטענה הקרחית הנוגעת לאומה הישראלית היא טענה-זוטא של הטענה הנוצרית הכוללת. לחלופין, אם נרצה גרסה חילונית של אותה הטענה נמצא אותה עטופה במעטה הומניסטי הגורס שבסופו של דבר כולם שווים ולכן כל היררכיה היא שנואה ובלתי רצויה. הטענות הללו משתקפות גם בויכוח הנצחי סביב השאלה: מהי ההצדקה המוסרית לבחירה בעם ישראל? אלא שמצד האמת, בסופו של דבר כל חברה בעולם מנוהלת על ידי איזושהי אוליגרכיה, בין שמדובר בחברה דמוקרטית או דיקטטורית. כתוצאה מכך, אך טבעי הוא שבכל חברה תתקיים גם קבוצה שתהיה מתוסכלת מכך. התסכול נובע בדרך כלל מאי השייכות של אותה קבוצה אל הקבוצה השולטת. זהו תסכול קבוע בעולם, שאת שורשו ניתן לראות בתסכול של הנברא כלפי הבורא; ניטשה כבר אמר שהראיה מבחינתו לכך שלא ייתכן שיש א-לוהים היא העובדה שעצם קיומו של א-לוהים מסתכלת את האדם, משום שא-לוהים הוא השלמות אותה האדם לעולם לא יוכל להשיג, וכך התסכול של האדם תמידי. התוצאה הסופית היא שרע לאדם, דבר שסותר את הנחת היסוד של ניטשה שא-לוהים הוא טוב, ומכאן הסיק את מה שהסיק. תסכול דומה וקדום אף יותר לזה של האדם מצאנו במדרש חז"ל ידוע המספר על העימות בין השמש ללבנה שבתחילה נבראו שווים בגודלן, ולאחר מכן נקראו "המאור הגדול" (בראשית א', ט"ז) ו"המאור הקטן" (שם) - כאשר המאור הקטן המאיר מכוחו של המאור הגדול. התלמוד אומר שמה שגרם לשינוי הזה היה תמיהתה של הלבנה כלפי רבש"ע: "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?!" (חולין ס'), וכתוצאה מכך הקב"ה ציוה אותה למעט את עצמה. התלמוד מספר שם על דיאלוג שלם בין הלבנה לבין הקב"ה, שבו הלבנה טוענת שאין זה הוגן שדווקא היא תהיה זו שתמעט את עצמה, והקב"ה מנסה לנחם אותה בכך שצדיקים יקראו על שמה (יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן), כלומר - בכך שיש משהו גדול בלהיות קטן. בכל זאת, הלבנה לא מתפייסת. משראה זאת הקב"ה פנה לבני ישראל ואמר: "הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח" (שם). כלומר, בסופו של דבר ריבונו של עולם לוקח על עצמו את האחריות על יצירת ההיררכיה בעולם. יחד עם זאת, ברור לנו שאי אפשר היה לו לעולם להתקדם אלולא היה הפרש בין מתחים במציאות. הפרש בין קבוצות מאפשר לכל אחת מהן להתקדם (או להדרדר חלילה) בקצב משלה, ואילו כולם היו משתווים - כלל לא היה מושג של עליה או ירידה.
מדוע עונשו של קרח הוא כה חמור?
הכתוב מתאר בחריפות את התגובה הא-לוהית כלפי קרח ועדתו, ואולי החריפות נובעת דווקא מפני שיש גרעין של אמת בשיטתו. שואלים חז"ל: "וקרח - שפיקח היה - מה ראה לשטות זו?" (רש"י על במדבר ט"ז, ז'). השוטה הוא זה שרואה את כל העולם באופן שווה, ואילו הפיקח מבין שצריכה להיות היררכיה כלשהי, אם כן מה ראה קרח הפיקח לאותה שטות? עונה רש"י: "עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו - שמואל ששקול כנגד משה ואהרן, אמר: בשבילו אני נמלט!". אם נשים לב, שמואל הנביא ביצע הלכה למעשה את כל מה שקרח חלם עליו: בזמן שחרבה שילה וחזר ארון הא-לוהים אל ישראל, במקום לבנות את המשכן מחדש - שמואל משאיר את הארון בבית אבינדב עד לימי דוד. כאשר רצה העם להמליך עליו מלך - שמואל התנגד לכך, וכשצריך היה לשפוט את עם ישראל - שמואל הסתובב מעיר לעיר ולא הקים סנהדרין או ארגן סמכות ריכוזית במקום אחד. ולא עוד, אלא ששמואל שמש בעצמו בכהונה גדולה, הוא הקריב את הקרבנות בעצמו על אף שהיה משבט לוי (כך על פי הזהר). כך ראה קרח שעתידה להיות בהיסטוריה אישיות שהוא רק יכל לחלום להיות כמותה. וכבר אמרו חז"ל: "ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד', ג'). הכל תלוי בצרכי שעה ובהבנת ההקשר והתקופה. שמואל הבין שההתנהגות שלו היתה נצרכת לפי שעה על מנת לבנות עתיד טוב יותר לבני ישראל; הלא הרקע לפעילותו של שמואל היתה המלחמה האבודה של עם ישראל עם הפלשתים, כאשר העם החל להאמין שארון הא-לוהים הוא זה שיציל אותו מיד הפלשתים, ובמצב שכזה החליט שמואל שהוא מקפיא את כל המנגנונים המוכרים: המקדש, המלכות, הסנהדרין והכהונה הגדולה על מנת לחנך תחילה את העם. ובאמת, המהלך החינוכי שביצע שמואל נחל הצלחה, שכן מאוחר יותר קם מקדש טוב יותר ממשכן שילה, קמה מלכות דוד, כהונת בית צדוק ובניה בן יהוידע שעמד בראש הסנהדרין. יוצא לפי זה שיש עיתים שבהן - בהוראת שעה - השוויוניות הקרחית יכולה לשמש כ"שמן לגלגלים". בטעותו, חשב קרח את הזמני לאידיאל ואת הבדיעבד כלכתחילה (ודי לנו שנראה מה יצר המרקסיזם שדרש שוויון לכל ובַכל ובסופו של דבר יצר עריצות נוראה, משום שבכדי לקיים את השוויון הזה היה צורך במנגנונים של דיכוי שהם כשלעצמם סתירה לשוויון).
היש טוב בקנאה?
יש קנאה שבאה לאכול אותי ולדכא אותי, עליה נאמר: "ורקב עצמות קנאה" (משלי י"ד, ל'). אך יש גם קנאה המדרבנת את האדם להתקדם, הבאה כהכנה לעליה עתידית, ועליה נאמר: "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כב.). חז"ל אומרים שבגן עדן כל אדם נכווה מחופתו של חברו, וכבר העיר על כך הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" שמדובר בקנאה של אדם בעצמו - במדרגה שאליה הוא ראוי או יכול היה להגיע ולא זכה בה.
בהקשר זה, נשים לב שמרכיבי המחלוקת בפרשתנו היו שלושה במספר, כשכל אחד לבדו אינו יכול להוציאה אל הפועל: קרח - איש המעלה, אין זה מכבודו לצאת חוצץ ובגלוי נגד משה. דתן ואבירם - ידועים לכל בקטנותם ובמדותיהם הרעות, וכיצד יוכלו הם לבדם להתייצב מול מנהיג האומה? קבוצת מאתיים וחמישים האיש מקטירי הקטורת - המורכבת מאנשים תמימים החפצים בדבקות א-להית על יד הקטרה לפני-ולפנים, בודאי לא יאזרו די עז נגד המנהיג הרוחני הגדול. רק כאשר חברו שלשתם כאחד משתנים פני הדברים: האישיות הנעלה (קרח) מפעילה עסקנים קטני-אישיות ונמרצים (דתן ואבירם) והם מסיתים את ההמון התמים (מאתיים חמישים איש). כאן חברו התאוה הקנאה והכבוד המוציאים את האדם מן העולם (אבות ד', כ"ח). התאוה הרוחנית של ההמון, הקנאה של העסקנים ובקשת הכבוד של האישיות הגדולה.
מתי התרחש מעשה קרח?
אם נאמר שמעשה זה ארע לפני מתן תורה (כפי שקצת משתמע מדברי הרמב"ם (יסודות התורה פ"ח ה"א)), יקשה כיצד מעורב אוהל מועד בעניין? ואם נאמר שארע מיד לאחר מתן תורה, כיצד יתכן שיפקפקו בשליחותו של משה רבנו אחר שנאמר "וגם בך יאמינו לעולם" (שמות י"ט, ט')? לכן נראה לומר שכל המעשה התרחש באותם ארבעים יום שבהם משה התנפל לפני ה' אחר מעשה העגל ושבירת הלוחות הראשונים, וטרם עלייתו לקבל את הלוחות השניים. באותה שעה סברו החולקים על משה שאמנם דבר ה' במשה, אבל מאחר והוא שבר מיוזמתו את הלוחות - הוא ננזף וכבר לא ה' שלחו. לפי זה, אמירתו של משה: "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה, כי לא מלבי" (במדבר ט"ז, כ"ח) מכוונת להצדיק את מעשה שבירת הלוחות. גם הטענה של קרח ועדתו כלפי אהרן קשורה לעשייתו את העגל; משום כך רואים עצמם בני לוי שלחמו בעושי העגל - נבחרים מכולם, ועל עצמם אמרו: "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'" (שם, ג'). אף בני ראובן, בכור השבטים, רואים לנכון לערער על החלפת הבכורים בכהנים שלדעתם נפסלו וחוברים אל קרח. לפי זה, "אהל מועד" הוא אהלו של משה שהוקם מיד לאחר חטא העגל: "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה... וקרא לו אהל מועד" (שמות ל"ג, ז'), ובו היו מונחים שברי הלוחות (בארון העץ). יתכן אם כן ש"משכן קרח, דתן ואבירם" (במדבר ט"ז, כ"ז) נמצא דווקא בלב המחנה ונראה מושך יותר בעיני ההמון. כך גם הביטוי "לא נעלה" (שם, י"ב) שנאמר על ידי דתן ואבירם מכוון שלא לצאת אל אהלו של משה שעמד למרגלות הר סיני בדרך לעליה, והיה אם כן גבוה יותר מהמחנה. כעת מובן מדוע נצטוה אלעזר לעשות את מחתות מקריבי הקטורת ריקועי פחים ציפוי למזבח, מכיון שעד אז הוא טרם נבנה. מובנת גם האמירה של חז"ל בפרשתנו שנפילת משה על פניו היתה מפני שחשדוהו באשת איש ומקבילה לאמירה: "והביטו אחרי משה" (שמות ל"ג, ח) שבפרשת כי תשא. לבסוף, אף הרעיון שעלה על לב אותם מאתיים וחמישים איש שיש בידם להקריב קטורת מובן יותר אם מדובר באוהל מועד שקדם למשכן, בטרם נקבע אהרן לכהן ככהן גדול. מכל זה עולה שמעלת משה ואהרון איננה תלויה בקיום הלוחות אלא בדבר ה' אשר בפיהם.
מדוע העונש שניתן לעדת קרח היה מיידי (יום לאחר התפרצות המחלוקת)?
כאן אנו נפגשים עם הקושי שבשלטון הפוליטי. הלא הערעור על משה ואהרן לא היה רק על המעלה הרוחנית שלהם, אלא בעיקר על המלכות, שהרי משה תפקד כמלך האומה לכל דבר וענין. באופן פשוט ניתן לומר שכאשר יש מרד - השלטון איננו עושה חשבונות, וזו הסיבה לכך שהעונש היה כה חריף ומיידי. כמו כן, בארנו שסיפור זה התרחש בין זמן שבירת הלוחות הראשונים לבין עלית משה אל ההר לקבל את הלוחות השניים, בזמן בו העם רואה במשה את זה שהוריד את הלוחות, אך מצד שני גם את זה ששבר אותן, ומתוך כך ברור מדוע הקב"ה היה צריך להגיב באופן מיידי ולא לאפשר פקפוק בסמכותו ובאמינותו של משה דווקא בעת צרה.
מדוע נענשו מקטירי הקטורת?
בדומה למה שעלה בגורלם של נדב ואביהוא - העובדה שהם נשרפו חיים אין בה כדי לומר שהם נענשו. אנו רגילים לחשוב שברגע שאדם מומת אז מדובר בהכרח בעונש, אבל צריך לראות את הדברים בעיניים המקראיות של אותה התקופה, ואז נוכל להבין שמקטירי הקטורת קיבלו בדיוק את מה שהיו מעוניינים בו. הלא משה מעמיד מולם את ההסדר: "והיה האיש אשר יבחר ה' - הוא הקדוש!" (במדבר ט"ז, ז'), כלומר מתוך אהרון ומאתיים וחמישים איש - אחד בלבד יבחר לכהונה גדולה וכל היתר יומתו. כל אחד מאותם מקטירים מודע לסיכון העצום ובכל זאת בחר להשתתף במאורע. רש"י מתמצת לנו את הדברים באמרו: "ולא טיפשים היו, שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב!" (רש"י שם). כלומר, אם נצא מאותה מחשבה נאיבית ראשונית, אפשר לומר שאותם מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת היו אנשים שחפצו בדבקות א-לוהית עד כדי כך שהיו מוכנים למסור את נפשם לשם כך (דבר המזכיר לנו את מעשם של נדב ואביהוא). ומעניין הדבר שלאחר מיתת קרח ועדתו מגיע העם אל משה וטוען בפניו: "הן גוענו, אבדנו, כולנו אבדנו, כל הקרב הקרב אל משכן ה' יומת!" (במדבר י"ז, כ"ח) - וקשה, שאם כך המצב, אזי המסקנה המתבקשת היא פשוטה: שמרו מרחק! אלא, שכנראה שיש איזשהו דחף בלתי נשלט של התקרבות אל הקודש גם במחיר חייו של אדם, ובמיוחד כאשר שכינה שורה בעם - שאז בני ישראל חווים באופן בלתי אמצעי את הנוכחות הא-לוהית ולא מסתפקים באמונה מופשטת. כעת ברור לנו מדוע התורה בתגובה צריכה להלחם נגד הנטיה הזו ולומר באופן ברור: "ובחרת בחיים" (דברים ל', י"ט). זו גם הסיבה שלאחר פרשיה זו מופיעה פרשיה העוסקת בשמירת המקדש על ידי שבט לוי, מחשש ש"והזר הקרב יומת" (במדבר י"ח, ז'). כלומר, התורה מדברת על רקע הנטיה הנפשית הטבעית הקיימת בדור של נביאים.
מה בין אמונה כיום לאמונה בתקופת התנ"ך?
המושג "אמונה" שאנו מכירים כיום רחוק מאוד ממה מאותה אמונה שהיתה בזמן ששכנה השכינה בישראל. במובן המערבי (או הנוצרי) של המילה, "אמונה" פירושה להאמין במה שאין לי יכולת להגיע אליו. אנו "נפלנו" אל האמונה הזו, וכיום נשארה לנו רק הידיעה ברובד הלאומי, כלומר - הידיעה שאנו משתייכים לאומה שנושאת בקרבה את זכרון ההתגלות. אבל עלינו לזכור שאיננו חיים בתקופה הנורמלית שלנו, תקופה שבה יש לנביאים האפשרות להפגש ולחוות את הנוכחות הא-לוהית באופן בלתי אמצעי. לנביא אין ספקות, הוא חווה את הנוכחית הא-לוהית על בשרו.
מהי הקטורת והאם היתה לה השפעה פסיכו-אקטיבית על האדם?
הקטורת מורכבת מאחד עשר סמנים יקרים שכאשר הם נשרפים הם מפיקים ריח אדיר. כבר הזכיר הרמב"ם שריח הקטורת יש בכוחו גם לנטרל את ריח שריפת הבשר במקדש, ובכך אפשר לראות טעם פרקטי לקיומה של הקטורת במקדש. באופן פנימי יותר אפשר להסביר שזהו הקרבן הצומח היחיד שהוא גם ריחני. הריח הוא החוש היותר עדין שיש לאדם והוא מסוגל לחולל בו מהפכה של ממש. התלמוד אומר שמי שיש לו חוש ריח מפותח זהו סימן לטהרה. מדובר אם כן בסמים שבאו לרומם את האדם כחויה משלימה לעבודת ה' של האדם. יתכן שמדובר בפעולה פסיכו-אקטיבית, שכן איננו פוסלים את המפגש של האדם עם הא-לוהות גם דרך איזה מן שינוי תודעתי, אך יש להדגיש שמדובר בצירוף לעבודת הקודש ולא תחליף לה. באופן דומה, אדם צריך לזכור ולשמוח בפורים על כך שעם ישראל ניצל מגזרתו של המן, ומלבד זאת עליו לשתות יין. אם האדם רק שותה יין, יש פה החטאה של המטרה כולה. עליה מוסרית הדרגתית ללא קיצורי דרך - זוהי דרכה של תורה.