הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת וישלח

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב




כיצד ניתן להסביר את חששו הרב של יעקב מפני המפגש עם עשו?

נאמר: "ויירא יעקב מאוד ויצר לו" (בראשית ל"ב, ח). יש ליעקב יראה גדולה, יראה כפולה. "ויירא" - אומר לנו רש"י: שמא יהרג. זהו דבר טבעי ואנושי שאדם היוצא למלחמה יפחד שמא יהרג. "ויצר לו" - שמא יהרוג הוא את אחרים. יש ליעקב יראה גדולה יותר בתחום המוסרי הבאה לידי ביטוי בכך שהוא איננו רואה את עצמו כמי שרשאי להגן על עצמו (להרוג אחרים כדי להציל את חייו), וזאת משום שהוא רואה בקיומם של ערכים מוסריים בצד השני וחש נחיתות מסוימת כלפיהם. באמרו "שמא יהרוג הוא את אחרים", יתכן ורמז לנו רש"י על הקדושה שהיתה גנוזה בעשו ובאה לידי ביטוי בהולדת התנא רבי מאיר דרך נירון קיסר - צאצאו של עשו (גיטין נו.). וידוע כי רבי מאיר הוא התנא שכונה בפי חז"ל "אחרים" (הוריות י"ג:). לפי הסבר זה, חששו של יעקב הוא שאם ייפגע ה"אחר" (עשו), יפגע גם "אחרים" (ר' מאיר), הצד הערכי העתיד לצאת ממנו. אם כן, באותה שעה יעקב הרגיש את אי יכולתו לעמוד מול עשו. המשך הפרשה בא ללמד אותנו שכל אימת שזוהי עמדתו הנפשית של יעקב - הוא איננו יכול להכנס לארץ ישראל. בכדי שיוכל יעקב לעבור את הירדן ולממש את תפקידו כלב שבאיברים, הוא מוכרח להילחם בחשכת הלילה ולנצח בעל כרחו את שרו של עשו, וזאת מבלי להיכנס לשיקולים של הערכים החיוביים העתידים לצאת מעשו - שיקולים השייכים לקב"ה לבדו. רק מאותה שעה ואילך הופך יעקב להיות ישראל: "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם א-לוהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית ל"ב, כט). רש"י שם אומר לנו: "לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמיה כי אם בשררה וגלוי פנים". כלומר, מאחר והוכחת שאתה מסוגל לנצח ולהאמין בעליונותך המוסרית על עשו - נאפשר לך להיכנס לארץ ישראל. יתר על כן, נשים לב שהמעמד המרגש בו מתוארים יעקב ועשו כמתחבקים ומתנשקים מתרחש רק לאחר שיעקב נלחם בשרו של עשו. כלומר, דווקא המסוגלות של יעקב להיות הלוחם, היא המאפשרת לו את קשר האהבה בסופו של דבר.



מיהו אותו "איש" עימו נאבק יעקב?

נאמר שם: "ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עימו" (בראשית ל"ב, כה). משפט זה נושא בקרבו סתירה פנימית: אם יעקב נותר לבדו, היאך יתכן שיש איש עימו? כנראה שהכוונה היא שיעקב באמת נותר עם עצמו, ונאבק עם "איש" שהיה "עימו" - בתוכו, עם יצר הרע שלו. כך באמת פירשו חז"ל, שהוסיפו ואמרו (חולין צא.): "חד אמר: כגוי נדמה לו, וחד אמר: כתלמיד חכם נדמה לו". הרב אשל"ג ז"ל היה אומר שיצר הרע הפועל כגוי הוא זה האומר לאדם: "אל תלמד תורה", "אל תקיים מצוות", ואילו יצר הרע הבא כתלמיד חכם אומר לו לאדם: "אל תלמד את זה, למד את זה", "למד כך, ולא כך", "מעט, ולא הרבה" וכדומה. כלומר, יצר הרע שנראה כתלמיד חכם בא להצדיק את החולשות שלנו על ידי פלפולי חכמה. משני סוגי יצרים אלו על האדם להתגבר. פירוש זה, שיעקב נלחם ביצר הרע שבו, אין בו כדי להוריד כהוא זה מתהליך ההתבגרות וההתגברות שעובר יעקב שתארנו קודם לכן. מבחינת חולם החלום, אין דבר ממשי יותר מאשר החלום עצמו. אם אני עושה מעשה כלשהו בחלום - מבחינתי זוהי המציאות. אין מאבק ממשי יותר מאשר מאבקו הפנימי של אדם עם עצמו; כאשר אדם נאבק עם עצמו הוא פוגש את מלאכי מעלה, פוגש את המציאות המטאפיזית היותר חזקה שטמונה בו. לכן, עצם המוכנות של יעקב לחלום על כך שהוא גובר על שרו של עשו - מראה שבנפש יעקב התחולל שינוי פנימי שאחר כך יאפשר לו להלחם בו בפועל ממש.



מדוע נאסר עלינו לאכול את גיד הנשה?

גיד הנשה - כשמו כן הוא: מלשון נשיה ושכחה. האויב הגדול ביותר של עם ישראל הוא השכחה. אם אנו כעם הנצח אחראים על הזיכרון בהיסטוריה, מובן כי נקודת התורפה שלנו תימצא בהמשכיות. ובאמת, גיד הנשה הוא זה שאחראי לפי חז"ל על איברי ההולדה, על ההמשכיות. לכן, כאשר התורה מצווה עלינו לדורות שלא לאכול את גיד הנשה - יש בזה משום תזכורת לכך שאנו צריכים להיזכר; זוהי סמליות של סמליות. מן הסתם שהדבר גם דבק ביולוגיות באופן בו גיד הנשה בנוי וכדומה, אבל בין כה וכה - החלק של גיד הנשה שהוא אסור מן התורה הוא ממילא בלתי אכיל מלכתחילה, ולכן המוטיב המרכזי כאן הוא כאמור: הזהירות מן השכחה.



האם עשו אכן אהב את יעקב בפגשו אותו?

ישנן שתי גישות הפוכות של חז"ל בנושא: האחת של רבי שמעון בר יוחאי האומרת כי: "נשקו בכל לבו" (ספרי ס"ט), והאחרת של רבי ינאי שאמר: "מלמד, שלא בא לנשקו אלא לנשכו, ונעשה צוארו של אבינו יעקב של שיש, וקהו שיניו של אותו רשע" (בראשית רבה ע"ט). כנראה שיש כאן איזושהי דרך של חז"ל לבצע הבחנה בין המודע לתת-המודע של עשו. המודע של עשו בודאי שהוא מלא אהבה. כך גם אומר רשב"י - שדווקא באותה שעה נשקו בכל ליבו, אבל באופן כללי, בתת המודע של עשו - "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב". בחוט החורז את תת המודע של עשו - יש כנראה איזשהו ניגוד עצמי שאיננו יכול להפתר על ידי מפגש כזה או אחר - מרגש ככל שיהיה. אנו גם עדים לכך שיעקב מסרב לקבל את הליווי הצבאי של עשו, הוא מבקש שדרכם יפרדו "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" (בראשית ל"ג, יד) - במציאות שלפי חז"ל עתידה להתקיים רק באחרית הימים, כאשר יעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו. יעקב מבין, אם כן, שיש דברים שעוד צריכים להבשיל בין הצדדים, גם אצל עשו. עשו - עם כל האהבה שלו אל יעקב באותה שעה - אינו מסוגל באותה העת אלא לאותה אהבה נקודתית, אהבה שתאפשר ליעקב להיכנס לארץ ישראל ותו לא. זוהי אהבה שמזכירה את האהבה הרגעית של ארגון האומות המאוחדות אל עם ישראל לאחר השואה - שבראותם את בני יעקב צולעים על ירכם הסכימו לתת להם מדינה, אך מהר מאוד התחלפה האהבה הזו אל בני יעקב בשנאה כלפי בני ישראל.



האם אפשר לומר שהפרשנות המציירת את עשו כרשע מרושע נוצרה מתוך הגלות?

נאמר זאת כך: כאשר אנו במצב של עם נרדף, הנטיה לדמוניזציה של הרודף היא גדולה יותר, וזאת לא מפני שהיא איננה אמיתית - אלא מפני שזו הדרך שלנו לשים לב לסכנות העומדות בפנינו ולהתמודד עימן. לעומת זאת, כאשר אנו נמצאים במצב של עוצמה וחירות לאומית, אז כבר אפשר לדבר על ההקרנה שלנו על האחר, על מה שיש לנו לתת לו, וממילא השלילה של האחר בטלה מאליה. באופן זה, אנו הופכים להיות המשפיעים עד אשר הגוים בעצמם חשים זאת ואומרים: "כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב', ג). אנו הופכים במצב זה למין זרקור המגרש את החושך בעזרת אורות, במקום להיות מטאטא המסיט את החושך מדרכו. וכשם שאנו מחויבים לשמירה על רמה מוסרית גבוהה ביותר כאשר אנו ניצבים על אדמתנו, כך גם מצופה מאיתנו לבוא בתקיפות אל אומות העולם במפגש של פנים אל פנים עם תביעותינו המוסריות כלפיהם.



מה מלכתחילה מצא יצחק בעשו שלא מצא ביעקב?

באופן בסיסי, לאב יש נטיה לאהוב את הבן הדומה לו. וכך, יצחק - שהיה צדיק של מידת הדין - אהב את הבן שהמשיך את מידת הדין - הלא הוא עשו. ואף אם יצחק עצמו היה צדיק ועשו רשע, רשע של מידת הדין יכול להפוך בבוא הזמן לצדיק של מידת הדין. באותה מידה, אברהם אהב את ישמעאל מפני שישמעאל היה ההקצנה של מידת החסד - אברהם היה צדיק של מידת החסד, וישמעאל היה רשע של מידת החסד. הניסיון של החינוך אם כן, הוא להכיר בכך שההצלחה של הדורות היא ההמשכיות דווקא דרך השונות, דרך מי שיכול להוסיף ערכים חדשים לאלו הקיימים.



מה מעמדה של דינה בין השבטים?

דינה מהווה את האפשרות להקים את השבט השלושה עשר בעם ישראל. במשפחת יעקב ישנם שנים עשר זכרים ונקבה אחת. מבחינה סימבולית, האישה היא המקבלת והאיש הוא המשפיע שפע. אם כך, יש למצוא חתן לדינה, צריך להקים את בשיתוף פעולה עם אומות העולם את השבט השלושה עשר, שיהווה את חולית הקישור בין ישראל לעמים. בפועל, דבר זה נעשה בצורה גרועה ומקולקלת ביותר. יעקב כנראה ציפה שיהיה אפשר אולי לחתן את דינה באופן מכובד עם נסיך הארץ. לפי חז"ל (שבת לג:) יעקב תיקן לאנשי שכם מטבע, שווקים ומרחצאות. בפשטות, יש בזה משום כל הסממנים של החתונה היהודית: המטבע - למעשה הקידושין, השוק - לשטר הכתובה, והמרחצאות - למקווה. כלומר, יעקב רצה ללמד את האומה השכמית כיצד ניתן לקיים קשר של זוגיות על פי המוסר היהודי. אבל, זה נפל לאן שנפל ונשאר עם הברבריות המקומית. למרבה ההפתעה, אנו עדים לכך שאף לאחר מעשה האונס של שכם בן חמור - יעקב רצה בכל זאת לשקם את היחסים עם אנשי שכם והשתתף במשא ומתן של בניו עם אנשי העיר (מבלי שידע על מעשה הרמאות של שמעון ולוי). קשה היא העובדה שמי שרק זמן קצר קודם לכן הפך להיות "ישראל" חוזר לפתע להיות "יעקב" של הקטנוּת, דבר המתבטא בדיוק בלשון בניו: "נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב" (בראשית ל"ד, ז) - בעוד שבניו רואים במעשה שכם פגיעה לאומית, יעקב מנסה לצמצם את היקף המעשה לפגיעה משפחתית גרידא. ניתן לומר שיעקב הרגיש אמנם כ"ישראל" כלפי עשו, אך "יעקב" כלפי יושבי הארץ; הוא הצליח לראות שיש בו עליונות מוסרית כלפי אחיו המסכן את עתיד חיי האומה הישראלית, אך כלפי יושב הארץ הוא עדיין מרגיש חולשה מוסרית. רק לאחר ששמעון ולוי מקנאים לאומה, יעקב עולה לבית-אל - ושם הקב"ה בעצמו קורא לו באופן סופי ומוחלט: "ישראל".



האם יחסו של יעקב אל שמעון ולוי לאחר מעשה זה הוא שלילי באופן מוחלט?

כאשר נגיע לפרשת "ויחי" נראה שיש כאן יחס כפול של יעקב לנושא. מצד אחד הוא אומר ליוסף: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (בראשית מ"ח, כב) - שם נראה שהוא מרוצה מן הכיבוש של בניו. מצד שני, יעקב רואה לדורות עולם את הסכנה הטמונה באופיים של שמעון ולוי ועל כך אומר: "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" (בראשית מ"ט, ז). כלומר, יתכן ואותו מעשה נקודתי היה מקובל על יעקב, אבל התכונה הנפשית של הקנאות התקיפה איננה יכולה להיות זו שתנהיג את עם ישראל לאורך הדורות. לעצם מעשה הקנאות של שמעון ולוי באנשי שכם, מבלי להכנס לויכוח הפרשני בין הרמב"ם לרמב"ן בנוגע להיקף המותר והאסור של פעולה זו - נזכיר כאן את דברי המהר"ל מפראג בפירושו "גור אריה" על התורה, בו הוא אומר ששמעון ולוי פירשו את מעשה האונס של דינה בתור "תקרית גבול" בין שתי אומות, שאז כבר לא מדובר במאבק בין יחידים, אלא בשתי אומות הנאבקות זו בזו. אף על פי כן, נשים לב ששמעון ולוי היכו כל זכר המסוגל להיות לוחם ולא פגעו בטף ובנשים שאינם שותפים למלחמה. בהקשר זה עולה השאלה - מה המניע האמיתי של המלחמה הזו, האם היא היתה באמת לשם שמים או שמא לא? במהלך סיפור התורה, נראה כי נעשית הבחנה בין שמעון ללוי. שבט לוי בסופו של דבר מקנא גם בחטא העגל ומוכן להלחם גם נגד קרוביו לשם שמים, ואילו אצל שמעון התברר לנו במעשה של זמרי בן סלוא (שהיה נשיא השבט) - שדווקא נציג שבט שמעון נפל אל הזנות (במעשה של קנאות שלא לשם שמים), וגם שם נציג משבט לוי (פינחס) קינא לשם שמים והרגו.



מה עלה בגורלה של דינה?

בפרקי דרבי אליעזר (פרק ל"ה) מסופר כי דינה נכנסה להריון מאותו מעשה, נולדה לה בת שעזבו אותה לגורלה, נאספה על ידי המצרים, היתה לבת לאסנת בן פוטיפרע (כלומר, היתה ביתו המאומצת של אשת פוטיפר), עד שלימים נישאה ליוסף ומהם נולדו מנשה ואפרים. כלומר, ה"שבט השלושה עשר" עליו דיברנו קודם לכן נולד דרך בת דינה ויוסף, כאשר מבין אפרים ומנשה, שבט אפרים בא למלא את התפקיד שנועד מלכתחילה לשותפות עם אומות העולם. לא בכדי אמר עליו יעקב אבינו, "וזרעו יהיה מלא הגוים" (בראשית מ"ח, יט) - הוא בא למלא את התפקיד שמלכתחילה נועד לאומות העולם ונכשל, והוא בא למלא את התקווה הזאת לפעמים באופן גרוע, שכבר נאמר: "אפרים בעמים הוא יתבולל" (הושע ז', ח), אך מצד שני גם בדרכי קדושה - שהרי משיח בן אפרים הוא זה שבא ללקט מתוך אומות העולם את הצד הטהור שמצטרף בבוא הזמן לגאולת ישראל. יוסף איננו מודע כלל לייחוסה האמיתי של אסנת בת פוטיפרע, מן הסתם הוא סבר שהיא מצריה. כאן אנחנו רואים כיצד ההשגחה העליונה אינה מותירה את גורל האומה בידי היוזמה האישית. גם כאשר האדם מעוניין לכאורה בהתבוללות, וסובר שהוא נַשָּׁה את בית אביו, כנאמר במנשה: "נשני א-לוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (בראשית מ"א, נא), וגם כאשר האדם מעוניין לראות הצלחה אצל אומות העולם: "כי הפרני א-לוהים בארץ עניי" (בראשית מ"א, נב), בכל זאת לא עזבו ה' והטיל עליו בסופו של דבר להקים משפחה מתוך בית של יעקב. נמצאנו למדים שישנן מגמות שגם אם הן אינן יכולות להתממש באופן מיידי בהיסטוריה, משהו מהן ממשיך בדרכים עקלקלות עד שהוא בא לידי תיקון בסיוע ההשגחה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)