נח - סיכום שיחה מהסדרה "נפגשים בפרשה"

הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת נח

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב

האם נח הוא צדיק מבחינה אובייקטיבית? ובכלל, מהו הקריטריון לצדיקות?

אדם נקרא צדיק ביחס ליכולתו לעמוד בדרישות של הטוב והרע. רוצה לומר, הצדיק יוגדר כמי שעושה את הטוב ואינו עושה את הרע. אלא שגם בתוך הגדרה זו יש רמות שונות, שכן ברור שאדם לא נשפט על מה שמחוץ למסגרת השיפוט שלו, אלא הוא נשפט רק על מה שהוא מודע לו שהוא טוב או רע. חז"ל אומרים לנו ש"דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (סנהדרין ק"ח) - משמע שבני דור המבול היו מודעים לכך שרכוש הוא דבר שאין לפגוע בו ובכל זאת גזלו, ולכן בני אותו דור קרויים "רשעים" ונשפטו ביחס למעשיהם.

על רקע זה, נח נחשב כצדיק בדורו כיוון שהוא היה יוצא מן הכלל, וכך גם אומר לנו הכתוב במפורש: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" (בראשית ו', ט') - ביחס לתביעות של אותו דור. אלא שהדברים אינם פשוטים כל כך. פרשתנו כאמור פותחת בציון צדקותו של נח, כאשר הביטוי צדיק מציין בשפה העברית הקדומה - מי שיש לו זכויות, מי שזכה למעמד מיוחד מכח מעשיו. לעומת זה, מי שמקבל מעמד מיוחד גם ללא זכויות, נאמר עליו שהוא רק "מצא חן" - שקיבל חנינה (מלשון חינם) מאת ה'. והנה באישיותו של נח אנו מוצאים עצמנו נבוכים, שכן נאמר בפרשה הקודמת: "ונח מצא חן בעיני ה'" (שם, ח'), משמע שאף על פי שלא היה נח לגמרי צדיק - הרי שמצא חן, ולעומת זאת בפרשתנו כאמור מופיע הביטוי 'נח איש צדיק'. מה פשר הדברים? אם נביט בהקשר בו הדברים מובאים נוכל להתיר את הקושי: "ונח מצא חן בעיני ה'" (שם) - כלומר, ביחס לתביעות המוסריות של ה' (שם הוי"ה) - נח איננו צדיק, הוא רק 'מוצא חן'. לעומת זאת, "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את הא-לוהים התהלך נח" (שם, ט') - נח כן עמד במדרגת הדרישות המוסריות המצוינות ע"י השם 'א-לוהים' (השקול כנגד הטבע), אלא שלא די היה בכך על מנת להינצל מן המבול, שהרי א-לוהים מנהל את עולמו על פי חוקי הטבע, ואם הצדיק הוא צדיק של א-לוהים, אזי גם הוא נתון למרותם של חוקי הטבע ולא ינצל מן המבול. לכן אמרו חז"ל שנח אמנם ראוי היה להִסָפוֹת במבול, אלא שמצא חן בעיני ה' - הגובר על הטבע (סנהדרין ק"ח).

באיזה מובן נח היה צדיק של א-לוהים?

על הפסוק: "את הא-לוהים התהלך נח" (בראשית ו', ט') אומר בעל הטורים: "סופי תיבות חכם". כלומר, נח הוא חכם של 'סופי תיבות', חכם שלאחר מעשה. הוא מסוג הצדיקים שתמיד יודעים להסביר לאחר שהמאורעות התרחשו מדוע הם התרחשו ומדוע אי אפשר היה אחרת (ניתן לראות זאת גם מכך שהמילה חכם אינה רק סופי תיבות אלא גם מן הסוף להתחלה, כלומר הסתכלות לאחר המעשה). נח אמנם נאמן לדרישות של הצדיק ועומד בהן, אך אינו משנה (או לפחות מנסה לשנות) את מהלך ההיסטוריה. האנטיתזה לנח הוא כמובן אברהם אבינו; כאשר הקב"ה רוצה להחריב את סדום ועמורה, אברהם אבינו מיד יוצא נגד החלטה זו ומנסה לשנותה, למרות שהיא כלל אינה נוגעת לו והוא לא היה נתון בסכנה. אמנם אברהם אבינו לא הצליח לשנות את ההחלטה, אך לפחות היה ניסיון מצדו להציל. אצל משה רבנו אנו מוצאים מדרגה גבוהה יותר; לאחר חטא העגל הקב"ה רוצה לכלות את בני ישראל ולבנות אומה חדשה ממשה רבנו. משה רבנו סרב על אף שהיה יכול לזכות בכבוד גדול, הוא מנסה ואף מצליח לשנות את הגזרה ולהציל את בני ישראל. לעומת אברהם אבינו ומשה רבנו, התנהגותו של נח הפוכה לגמרי. הזהר מספר לנו שכאשר הקב"ה מבשר לנח שהוא עומד להביא מבול על העולם, תגובתו של נח היא: ומה יהיה איתי? נח לא הצליח להבין שמצפים ממנו לקום ולעשות מעשה, שמצפים ממנו ליוזמה לשינוי העולם. הקב"ה לא מוותר ונותן לנח הזדמנות נוספת. הוא מצווה עליו לבנות תיבה, כאשר מטרת בניית התיבה היא לעורר את דורו של נח לשאול מדוע הוא בונה תיבה ומתוך כך נח אמור להחזירם בתשובה (שהרי לא ניתן להסביר באופן אחר את הזמן הרב שלקח לנח לבנות את התיבה - מאה ועשרים שנה!). אך נח לא עשה זאת. גם כאשר התחיל המבול, נח לא היה אמור להיכנס לתיבה, אלא היה עליו לומר שאינו נכנס עד שהקב"ה יבטל את גזרת המבול (כפי שמשה שבר את הלוחות הראשונים). הביקורת כלפי נח קשה עד כדי כך שהנביא ישעיהו מטיל את האחריות למבול עליו: "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי" (ישעיהו נ"ד, ט'). כלומר מי המבול הם המים של נח, המבול בא לעולם בגלל שנח לא מילא את תפקידו כראוי.

מדוע רק נח ומשפחתו ניצלו מן המבול?

זוהי אכן שאלה מוסרית נוקבת. מה ראתה ההשגחה העליונה, להציל את נח יותר מכל בני דורו, וכי משוא פנים יש בדבר? והלא "כל האומר הקב"ה ותרן יוותרו חייו" (בבא קמא נ')? נראה כי התורה בעצמה נתנה לנו פתרון לשאלה הזו; לאחר שבפרשת בראשית נאמר "ויאמר א-לוהים אל נח... עשה לך תבת עצי גפר" (בראשית ו', י"ג-י"ד), נאמר בפרשתנו: "ויאמר ה' לנח: בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (בראשית ז', א'). אם כן התורה מציינת שנח היה צדיק לפני ה'. אלא שאם נדייק, נבחין כי הביטוי המלא הוא: "אתך ראיתי צדיק לפני" - אף אחד לא ראה זאת חוץ מה', הבריות לא ראו במה נח הוא צדיק. רמז נוסף רמזה לנו כאן התורה - המלה 'אתך' כתובה בכתיב חסר (ללא וא"ו), כאילו כתוב 'אִתְךָ', כביכול יש עוד צדיק המסתתר בקרבך, העתיד לצאת ממך, והוא ההצדקה להצלתך מן המבול - "כי איתך ראיתי צדיק לפני". מיהו אותו צדיק המתהלך לפני ה' אותו ראה ה'? ידוע לנו מפרשת לך לך - זהו אברהם. אם כן, יש כאן מושג חדש שמתחדש לעינינו - לא רק הזכות של המעשים, אלא גם הזכות של הזהות. יש כביבול זהות נוספת בתוך האישיות של נח המסתתרת בקרבו, הזהות של אברהם העתידה לצאת ממנו, והיא המצילה את נח מן המבול. ואכן, בהמשך הפרשה אנו רואים איזו אנושות יוצאת מנח; אנושות מפוצלת ומפולגת המולידה את פיצול התרבויות ואת המלחמות בין בני האדם. דוקא על רקע הפיצול התרבותי הזה, מופיעה דמותו של אברהם בתור המאחד של כל חלקי האנושות שהלכו והתפוצצו לרסיסים בעקבות דור הפלגה. אם כן, על נח נאמר שמצא חן בעיני ה' משום שנשא בקרבו את אברהם, העתיד לתקן את כל בני נח. זהו התפקיד וזהו הייעוד המורכב שהוטל על האומה הישראלית לדורותיה.

מדוע בחר ה' להעניש את בני האדם דווקא במי המבול?

המדרש (בראשית רבה פרשה ד') מספר שבבריאת העולם נפרדו המים ה"תחתונים" מן ה"העליונים", נקוו המים, נראתה היבשה ואז התפנה מקום ליתר הבריאה ולאדם. כביכול הקב"ה אמר שאם האדם איננו מקיים את התביעות הבסיסיות של המוסר הא-לוהי, אז אין צורך יותר בהפרדת המים העליונים מהתחתונים ויש לאחדם מחדש, כך שאפשר לומר שהאדם הזמין אליו את ביטול היציבות של העולם והביא את המבול על עצמו.

היכן הוא הצדק המוסרי מאחורי השמדת כמעט כל האנושות?

שאלה זו מובאת גם בדבריו של אבימלך באמרו: "הגוי גם צדיק תהרוג?!" (בראשית כ', ד'), ופרש רש"י: "שמא כך דרכך לאבד האומות חנם, כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה...". אלא שעלינו להבין שקיימת באנושות התפתחות דיאלקטית הדרגתית, ורצה המקום בגרסאות-גרסאות של הזהות האנושית על מנת להגיע לבסוף לזהות האולטימטיבית. חז"ל אמרו שהקב"ה הבטיח שלא להביא מבול של מים, אך של אש לא הבטיח שלא יביא. המהר"ל מפראג מבאר שההבדל בין מים לאש הוא שהמים לא משאירים כל צורה, בעוד שהאש איננה מבטלת את הצורה. מבחינה זו המשמעות היא שדור המבול נפסל לחלוטין. יש כאן לכאורה פסימיות גדולה - אפשר שכל האנושות כולה תכשל שוב, אלא שבתוך הפסימיות הזו ישנה אופטימיות גדולה עוד יותר - יש משפחה אחת שדרכה כל הטוב שהיה בדור הקודם שרד ובעזרתה האנושות קמה לתחיה, כאשר מובטח לה שכשלון כשהיה לא יחזור על עצמו.

מה מיוחד בבני נח?

אפשר לראות בבני נח שלוש מגמות תרבותיות כוללות: יפת - מלשון התפשטות (בערבית יַפְת פירושו: להתפשט), ובו אנו מוצאים את כל ההתפשטות התרבותית של האדם ואת קניית החכמה. שֵם - מלשון: שאיפה, מטרה (כמו: לעשות דבר לשם מטרה מסוימת). לשושלת השֵמית יש מטרה, יש חזון ובה הקב"ה משרה את שכינתו: "וישכון באהלי שם" (בראשית ט', כ"ז). חם - יש בו מגמה המתארת את הנטיות הראשוניות בכל עוצמתן, שהגיעו לידי ביטוי מופלא בתרבות המצרית שהיתה האומה האפריקאית המתורבתת ביותר ושהיתה מודעת לעוצמת החושים והטבע כולו. מובן שהנטיה של חם זקוקה להכוונה, וכשנח אומר: "ארור כנען" (שם, כ"ה) אין הוא מקלל את כנען אלא מציין עובדה - כנען הוא ארור מלכתחילה והוא עתיד ליפול באם לא יקבל הכוונה נכונה משֵם, ולכן נח הוסיף: "עבד עבדים יהיה לאחיו" (שם) ובזה יהיה תיקונו. וכך גם ארע בהיסטוריה שחם שועבד לאֶחיו וע"י כך הוא מגיע בסופו של דבר לתיקונו. לא מדובר דווקא בשעבוד פיזי, אלא גם רוחני; התרבות האפריקאית עם כל העומק ועוצמת החיים שבה בסופו של דבר הלכה לחפש לה מפלט רוחני גם בנצרות, גם באסלאם, ויתכן שבבוא העת - ביהדות. כך שהדגם של היובל שאנו מדברים עליו בתורה בתור שחרור העבדים של בני ישראל, אפשר שיחול גם כלפי חם כפרדיגמה כלל אנושית.

מה מסתתר מאחורי הקמתו של מגדל בבל?

אפשר והאנושות רצתה למנוע את המבול הבא, וכך רש"י אומר שסברו בני דור הפלגה שאחת ל-1656 שנים הרקיע מתמוטט, ואמרו: "בואו ונעשה לו סמוכות" (רש"י על בראשית י"א, א') (עמודי תמיכה לרקיע). וצריכים להבין מה מסתתר מאחורי רעיון זה: רקיע הוא מקום כל הערכים שמצופה מן האדם לממש בארץ. מאחר ולא יתכן שהאדם לא יחטא כלל כלפי ערכים אלו, אז בהכרח הוא עומד למשפט ממנו הוא יוצא חייב, ואז מגיע מבול נוסף. על פי תפיסה זו, המבול הוא התמודדות של האדם באופן מחזורי עם המשפט, ובוני המגדל ביקשו להמנע מכך. יתירה מכך, הם הבינו שהמשפט הגיע מאחר ולא היתה אחוה בין בני המבול, ולכן הם רצו ליצור איזשהו גורם מלכד לאנושות שהוא איננו האדם. במדרש נאמר שכאשר אדם היה נופל מן המגדל בזמן הבניה - לא היו מייחסים לכך חשיבות, אבל כאשר לבנה היתה נופלת, היו יושבים ובוכים ואומרים: "אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה?" (פרקי דר' אליעזר, כ"ד). למעשה נוצרה כאן חברה שלקחה את המפעל הכלל-אנושי כתחליף לחיי האדם, והאדם הפך למי שאינו מסוגל אלא להעלות לבנה, הוא עצמו איננו מעניין (אפשר לראות את זה גם בימינו, כשהאדם הופך הרבה פעמים לחלק מן המערכת במקום למרכז המערכת, המסגרת התרבותית היא הגורם המלכד והמרכזי על חשבונו של האדם, במקום שהיא תשמש להופעת צלם א-לוהים שבאדם). ברגע שהכל מרוכז סביב המפעל ממילא ישנה אחוה, אין משפט ואין מבול בעקבותיו. הדבר הטוב ברעיון זה הוא שהוא מונע מלחמות - כי ברגע שאין הבדלים בין בני האדם, ממילא אין סכסוכים. הבעיה היא שהעושר התרבותי הבא כתוצאה מן השונות בין בני האדם נמחק לגמרי, המרכזיות של האדם נעלמה כלא היתה, ולכן הקב"ה לא אפשר לתכניתם להתממש. בסופו של דבר הקב"ה מתגלה במגדל בבל וגורם לפירוד בין בני דור הפלגה. אבל אין הוא מסתפק בכך; כדי להציל את האנושות מצד אחד מן הפירוד הכולל שמוביל למלחמות, ומן הצד השני מאחידות כוללת שמביאה לביטול האדם, הקב"ה יצר אחדות באנושות ע"י כך שיצר זהות נוספת - האומה השבעים ואחת - שבעזרתה כל האומות יכולות להתחבר אלו עם אלו מבלי להתבטל האחת כלפי השניה. על כך נאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית י"ב, ב') - מלשון חיבור והברכה.

מדוע התורה לא מרבה בתיאור אבי האומה העברית? מדוע רק במדרשים אנו מוצאים את התיאורים המרתקים הללו?

אברהם אבינו אמור להיות ידוע לקוראי התורה, שכן היית מצפה לתיאור מפורט על דמות שהיא חוץ משפחתית, אבל על דמות משפחתית אין צורך לפרט כל כך. ובכל אופן, גם במעט שהתורה שבכתב כן מספרת לנו - ניתן להבין הרבה. למשל, אנו רואים שאברהם, הרן ונחור שלושתם הם צאצאי עבר ששם ליבו על הפירוד באנושות וקרא לבנו פלג - "כי בימיו נפלגה הארץ" (בראשית י', כ"ה), ולא עוד אלא שחז"ל אומרים שהיה עבר נביא (רש"י שם) והוא עצמו כבר מהווה את היסוד של סגולת ישראל. השאלה היא כיצד פועלים עם חזונו של עבר? האפשרות האחת היא לפעול באור כשדים - כך עשה הרן שנהרג שם בכבשן האש. האפשרות השניה (בה בחר נחור) היא לפעול בארם נהרים, שם כבר מדברים ארמית, יש חברה גוית 'ליברלית' שאפשר לפעול בתוכה. מבחינה זו נחור מהווה את האופציה הקוסמופוליטית היהודית, הישיבה של קהילות-קהילות בגולה. לעומתו, אברהם בוחר בדרך שלישית - לחזור אל ארץ אבותיו, אל "ארץ העברים" כדי להקים שם אומה חדשה שתקרין לאחר מכן על כל האנושות, וזוהי האוניברסליות היהודית. אם כן, האומה היהודית מופיעה מבחינה היסטורית על רקע של משבר באוניברסליות. זו אומה שאינה מופיעה כאומה פרטיקולריסטית, אלא להפך - כל מטרת הקמתה היה תיקון העולם. נוצרת כאן אומה שתחווה מחדש את כל משברי האנושות על מנת לתקן את האנושות כולה.