הרב אורי שרקי

יום הכיפורים - לעזאזל

תשרי תשע"ה




כל הקורא בפעם הראשונה בחייו את הכתוב: "ונתן אהרון על שני השעירים גורלות. גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" איננו יכול של להזדעזע. אי אפשר להימלט מהמחשבה שיש כאן חדירה של אמונת השניות לתוך מהלך היום הקדוש של יום הכיפורים. קל יהיה להתפתות לטענת המבקרים שעזאזל הינו ישות נגדית לה', חלילה. אמנם ניתנון פירושים הממתנים את האופי הדואליסטי של הכתוב, כגון ש"עזאזל" אינו אלא כינוי למקום צוקים עזים ובראשיתיים, כך שאין כאן ישות רוחנית מול ה' כי אם ציון מקום. אך הסבר זה מרפה אתת השבר על נקלה. אם אכן עזאזל הוא מקום, היה ראוי לכתוב: גורל אחד למזבח וגורל אחד לעזאזל", שהרי המזבח הוא מקומו של השעיר האחד.

מוכרחים להניח שעזאזל הוא כפשוטו, ריכוז הכוח הפראי בהויה, המקור לחטאת האדם. נטיית הרשע בנפש האדם אינה מתחילה באדם עצמו אלא בעוצמה של הטבע. הטבע איננו רע מצד עצמו, הלוא הוא מעשיו של הקדוש ברוך הוא. אך נשמה הוא לא. הטבע אינו פועל בתור ישות מוסרית, המבחינה בין טוב לרע, כי אם כישות סתמית ועוצמתית. גם לאדם יש שייכות לטבע, ועל כן הוא יכול לטעות לחשוב שאין בו אלא טבע. הראיה לטעות זו היא קיומם של דחפים וסערות נפש בלתי נשלטים בקרב הנפש, מאפלי התת-מודע הפורצים על פני השטח של החיים ומעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו. זה עזאזל, הקוטב הטבעי הבלתי מלוטש של הקוסמוס, הקודם לליטוש של הציביליזציה, הכופה את ערכיה על האדם. עזאזל הוא מרידה נגד כל מוסכמות החברה האנושית, שאינה יודעת סמכות מהי. עזאזל מתייצב לפנינו כישות עצמאית לחלוטין שאין לה אדון.

דווקא כשמכירים בכוחו של עזאזל, שם מקום נפילתו. שהרי אנו שואלים את עצמנו, מהו מקור כוחו של עזאזל, מהיכן הוא ניזון? הכתוב מגלה לנו שמזונו הוא השעיר המשולח אליו ביום הכיפורים. ומי הוא המצווה לשלחו? ה'! מי שלכאורה עומד כנגדו. במילים פשוטות, ה' הוא מקור הכוח הבלעדי של מתנגדיו, כך שכל כוחם ממנו הוא. לאמור שבאמת אין עזאזל בעולם כלל, כי אם ה' הוא היוזם את קיומו. מלכותו בכל משלה. יוצא שעבודת יום הכיפורים היא ביטוי קיצוני לאמונת הייחוד המוחלטת. אמת זו מתגלה פעם בשנה, ולכן אמרו חז"ל שהיום שבו אין לשטן שליטה הוא יום הכיפורים.

אופן מסירת השעיר הוא ברברי. אנו בהחלט יכולים לתאר לעצמנו מאהלים של ארגוני צער בעלי חיים שיועמדו בדרך אל הצוק במשך השבועות שלפני יום הכיפורים עם כרזה גדולה: "השעיר לא יעבור!". אכן יש מקום להזדהות עם הזעזוע הזה. אין זו דרכם של ישראל, רחמנים בני רחמנים, להתאכזר אל בעלי חיים. אלא שכאן האכזריות היא בעצם המציאות של עזאזל. לא האדם הוא שיצר את הרוע הקוסמי, הוא נתון, והוא תובע את חלקו מנפש האדם ומחטיאו. הזנתו על ידי השעיר נעשית באופן התואם את אופיו הפראי, הלא נחמד.

במקביל לשילוח השעיר, מתרחשת במקדש פנימה עבודה נעלה: שעיר הנעשה בפנים. שני השעירים מייצגים את הכוחות הסוערים שבנפש. חלקם ראויים להידחות, בדמות שעיר המשתלח, וחלקם ראויים לשמש אותנו להיפגש עם ה', בהקרבת דמם-חיוניותם לפני ולפנים בקודש הקודשים. צריך להיזהר שלא לפסול שום כוח בנפש, תהא הופעתו הראשונית קשה ככל שתהיה, אלא יש להפריד בין הניצוץ הטהור הראוי לשימור לבין הקליפה הראויה להידחות. כיצד נעשית ההבחנה? אין קריטריון שכלי ברור כשמדובר בכוחות הנפש. כאן יש צורך במעורבות של ההשגחה העליונה, בדמות הגורל. הגורל הוא פעולה אקראית, שתוצאתה בלתי ניתנת לחיזוי. שם דווקא מתגלה סדר שמעל הסדר, הכולל בתוכו את נתינת המשמעות לרע. לכן כל הדברים הגדולים נקבעים על ידי הגורל: חלוקת הארץ, ימי הפורים, ותורת הקוונטים.

סדר העבודה מתבצע בדמות שרשרת. כאשר מתבוננים בסדר העבודות - שסדרן מעכב: "ואם הקדים בהן מעשה לחבירו לא עשה כלום" (רמב"ם עבודת יוה"כ פ"ה ה"א) - רואים שהן מסודרות כדמות חוליות האחוזות זו בזו. האחת מתחילה ואינה מסתיימת עד שלא החלה העבודה הבאה לאחריה או אפילו שתי העבודות הבאות אחריה. העבודות מתחילות כולן בעזרה, בצמוד למזבח, אך מלבד השעיר המשתלח, הן כולן הולכות ומתקדמות לעבר נקודת מקור החיים, קודש הקודשים. הקטורת, דם הפר ודם השעיר, מקשרים את כוחות החיים אל שורשם, ובזה סוד כפרתן.