הרב אורי שרקי
מבוא לתפילה
סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב
התפילה היא בקשת האדם מהאלוקים למלא את חסרונו. כך הסביר המבי"ט (ר' משה בן יוסף מטראני, היה חבר בית הדין בצפת יחד עם ר' יוסף קארו במאה ה-16) בספרו "בית הא-להים". לפיכך מובן מדוע כשרבותינו במשנה אומרים תפילה, הם מתכוונים אך ורק לתפילת העמידה.
התפילה שמעמידה את האדם מול הבורא מעוררת מספר שאלות חמורות:
1. כיצד אפשר לקיים את מה שנאמר: "דע לפני מי אתה עומד". האם אני יודע לפני מי אני מתפלל? והלא מעולם לא פגשנו את רבונו של עולם פנים מול פנים? אז כיצד נדע כלפי מי אנחנו מפנים את תפילותינו?
2. הכיצד נוכל לומר לקב"ה מה לעשות? לדוגמא, אני רואה שהעולם יפה וטוב, חוץ מדבר אחד, ששפרינצה בת גיטה חולה, וזה נראה לי ממש לא בסדר, אז באתי להגיד לך שתרפא אותה.
3. אולי זה טוב ששפרינצה בת גיטה חולה? יש קושי בידיעת מה שראוי לבקש. מצאנו שמשה אומר לקב"ה "אל תפן למנחתם" לגבי דתן ואבירם. תמוה מאד.
4. התפילה איננה דבר המובן מאליו. אצל המחנכים הדתיים, בעלי כוונות טובות, יש איזו שהיא טעות חינוכית חמורה, והיא ללמד את תלמידיהם שלהתפלל זה דבר טבעי, דבר נורמלי. ואין זה כך, משום שבאמת אין אנחנו רואים במציאות שבני אדם כל כך נוטים בקלות, לקום כל בוקר להניח תפילין ולהתפלל. וגם בשעה שהם כבר מתפללים, לא כל כך בקלות אנחנו מוצאים אותם מתפללים.
על הפסוק "כרום זלת לבני אדם" אומרת הגמרא: דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם - זו התפילה. ומדוע מזלזלים בה? משום שהיא עומדת ברומו של עולם, חשופה מול הבורא. זו חוויה קשה מאד. ולכן רוצים לסיים את התפילה מהר. יוצא שהזלזול בתפילה נובע מהכרת הערך העצום של התפילה.
עד כדי כך אנחנו רואים שהתפילה אינה מובנת מאליה, שבספר איוב כאשר אסונות על גבי אסונות נופלים על גבי ראשו של איוב, מצאנו אותו מתלונן, מצאנו אותו מתווכח, מצאנו אותו משלים, אך לא מצאנו אותו מתפלל - עד שנגלה אליו הקב"ה: "ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר..." (איוב ל"ח) ורק לאחר מכן מצוין שאיוב ידע להתפלל בעד רעיו, וה' שב את שבות איוב, בהתפללו בעד רעהו.
"הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים". מתי יש תאווה לדבר? כשהוא נדיר. כלומר, הצדיק גם לא מעוניין להתפלל. הוא לא רוצה להתערב בסדר של העולם. אז מה הקב"ה עושה? מכניס אותם למצב אבסורדים, כדי שיתפללו. ומה המצב האבסורדי של האבות? שאין להם בנים.
נתחיל לענות על השאלות, מהראשונה: מצאנו בזמן המקרא, לאורך כל התנ"ך כולו, שכאשר מציינים שאדם התפלל - מדובר תמיד ללא יוצא מן הכלל על נביא. כי הלא רק הנביאים הם יודעים את ה' באמת. אנחנו רואים שהמקום הראשון בתנ"ך שבו מוזכרת התפילה, הוא גם המקום הראשון שבו מוזכר השם נביא. כפי שנאמר: "ועתה השב את אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל" (בראשית כ'). מכיוון שהוא נביא, הוא יכול להתפלל, ותהיה תפילתו מקובלת "ויתפלל בעדך וֶחְיֵה".
ואם כן נשאלת השאלה, כיצד ניתן למי שאיננו נביא, להתפלל? לכאורה מאז שנסתמו צינורות הנבואה, נסתמו גם צינורות התפילה. כי הלא באמת אין זה דבר כל כך פשוט, שאדם יכול לפנות לריבונו של עולם ישירות ללא כל מָסָכִים. אלא, שחסד עשו עמנו אנשי כנסת הגדולה, שהתלמוד מציין (מגילה י"ח): שישבו ביניהם אחרוני הנביאים, וסדרו לנו את נוסח התפילה. משום שכאשר ראו הנביאים, שתופעת הנבואה עומדת להסתלק מן העולם, חששו שמא כבר לא תהיה אפשרות לבני אדם לפנות אל ריבונו של עולם בתפילה, ולכן כתבו לנו נוסח שבו הם הכניסו את כל כוונותיהם ואת כל דרכי התפילה, שהם היו רגילים בהם, ומסרו אותם לכלל ישראל. וכאשר אנחנו מתפללים בנוסח של הנביאים, אנחנו מתפללים על דעתם ועל דעת כוונתם, ולכן לא אבד מאתנו הצינור הכל כך חשוב הזה, המאפשר לנו לפנות לריבונו של עולם.