הרב אורי שרקי

וישלח - "ויירא... ויצר..."

כסלו תשע"ב




האם חששו של יעקב אבינו מפני הפגישה הצפויה לו עם עשו, הוא משום שמא עבר עבירה כלשהי, העשויה לקטרג עליו? ניתן היה במבט ראשוני להסיק מדברי התלמוד (ברכות ד, א וסנהדרין צח, ב) שאכן בכך מדובר:

רבי יעקב בר אידי רמי: כתיב "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ", וכתיב: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד"? אמר: שמא יגרום החטא.

אלא שהדבר עומד בסתירה לדרשת רש"י (למקורותיה עיין תו"ש): "עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות שמרתי", שממנה יש ללמוד שאין ליעקב כל עבירה בידו.

יש להבין איפוא את חטאו של יעקב מתוך המשך הכתוב: "ואחר עד עתה", כלומר, ההתעכבות בגלות יתר על המידה הנדרשת לשם השלמת משימתה. יש להניח שיעקב אינו נשאר בבית לבן שש שנים נוספות משום תאוות ממון, כי אם על מנת לממש את החזון של "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית טו, יד). באופן תמציתי ניסחה כאן התורה את אחת התכליות הנסתרות של הגלות: לצרף את ערכי הקודש הגנוזים בתרבויותיהן של אומות העולם, או בלשון המקובלים, ליקוט הניצוצות. בבית לבן היו אותם הערכים טמונים בצאנו, ולכן התעכב שם יעקב על מנת להיות בטוח שלא יותיר שם אפילו ניצוץ אחד, ותהיה זו הגלות האחרונה. מאחר וקשה לאמוד את המידה, מסתכן יעקב במצב שבו דווקא הוא, כאיש המעלה, יסבור שעדיין עליו לשהות בגלות. מתוך כך עולה הסכנה מפני כוחו הצבאי של עשו, שהספיק להקימו בזמן העיכוב, שהוא חטאו.

על רקע זה עולה שאלת מעמדו המוסרי של יעקב מול עשו: "ויירא יעקב מאד" – שמא ייהרג (רש"י). החשש להיהרג במלחמה הוא דבר טבעי שיש לו מקום. אך הקושי הוא בהמשך: "ויצר לו" – שמא יהרוג הוא את אחרים (שם). הביטוי "אחרים" מציין בתלמוד את רבי מאיר (הוריות יג, ב). השורש לכינוי זה (מלבד הנסיבות ההיסטוריות שגרמו לו) הוא היותו ביטוי לקדושה הגנוזה באדום, שהולידה את נשמת רבי מאיר דרך נירון קיסר (גיטין נו, א). עצם קיומה של קדושה בצד "האחר", מולידה את ההכרה שקיימת ערכיות גם בצד שכנגד, מה שגורם לחשש שאם ייפגע האחר, יפגע גם "אחרים" (ר' מאיר), הצד הערכי העתיד לצאת ממנו.

מתוך עמדה כזאת לא ניתן לנצח במלחמה, וגם לא להיכנס לארץ ישראל. על מנת להשתנות, הוכרח יעקב להילחם לבדו בלילה ההוא, ולנצח בעל כורחו. רק אז נהיה ל"ישראל", ונכנס לארץ.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)