הרב אורי שרקי

קריסת הדמוקרטיה

ב' באלול תשס"ה




נכחתי בעקירת מתיישבי חבל עזה. הרהורים רבים תקפו אותי בעקבות מה שראו עיניי ושמעו אוזניי, במפגש הבלתי אמצעי בין הכוחות העוקרים לבין האזרחים הנעקרים. הרהורים אלה, שאני מבקש לחלוק עם הקוראים, מבטאים דאגה עמוקה מפני קריסת ערכי הדמוקרטיה והתרבות הדמוקרטית, שבאו לידי ביטוי בכל מאורעות השעה.

מתוך השיחות הרבות שאני וחבריי קיימנו עם החיילים והשוטרים מכל הדרגות, התברר מרקם הטיעונים שהוכן עבור הכוחות העוקרים, או שהיה ממילא קיים בתודעתם מלכתחילה. למרבה דאגתי, ניתן היה להבחין שם במרכיבים של "שטיפת מוח" מבחינה אינטלקטואלית, מוסרית ורגשית כאחד; דברי נוגעים לדעתי גם למי שסבור שיש לצאת מחבל עזה כמו למי שמתנגד לכך.

יש לשים לב למחסום המנטאלי שהונח בתוך נפש העוקרים. יש כאלה שנאסר עליהם לדבר עם המתיישבים, יש מהם שעשו ככל יכולתם כדי לא להביט בפניהם, ויש שאמנם דברו, אך ניכר היה שהם הכינו לעצמם תבניות שיח מובנות מראש, כך שלא התקיים דיאלוג אמיתי. טיעון שחזר בשיחות אלו היה שבין המגרשים למגורשים חוצץ עולם מלא של אמונות והשקפות עולם, כך שאין תקווה שהאחד ישכנע את השני ולכן אין טעם בשיחה.

כשאדם מחליט, או מקבל הנחיה, שלא לדבר, הוא בעצם מחליט שלא לדבר עם עצמו, ולהשתיק בכך את החלק הנכבד ביותר של הזהות האנושית, זה המבדיל אותו מן הבהמה ומן המכונה: הדיבור. אפשר היה להתרשם שהאויב שהוצג בפני חיילי ישראל כמי שעליהם להכניעו היה המצפון!

עלינו לשאול את עצמנו האם בתור המדינה הראשונה שקבעה בספר חוקיה שפקודה בלתי מוסרית היא בלתי חוקית, וכעם שלימד את העולם כולו מוסר מהו, האם לא ספגנו כאן את אחת המפלות הקשות ביותר בהיסטוריה של עמנו.

הנחה זו, שלא ניתן לגשר בשיחה על פני הפערים המנטליים בין הצדדים, שלאורה התחנכו רבים בציבוריות הישראלית, הינה גרועה ממסע הדמוניזציה וההכפשה שנעשה לאחרונה כלפי ציבור המתיישבים. כי יש כאן הנחה שלצד השני יש מוח אחר, מצפון אחר, ואולי גם צופן גנטי שונה, המציב אותו מחוץ לאנושיות, וממילא סותם כל אפשרות למפגש עם הזולת, מפגש העומד ביסוד הזהות האנושית.

מדאיג מאוד היה גם להיווכח בהעדרה הכמעט מוחלט של תרבות דמוקרטית אמיתית בחברה הישראלית. המחשבה שהחוק עומד מעל לכל, מעל לערכים ומעל למצפון ושיש לקיימו בכל מצב, איננה מחשבה דמוקרטית כי אם טוטאליטרית, וראויה למשטרים אפלים, שכל בעל נפש מוסרית מוכרח לסלוד מהם.

דמוקרטיה אמיתית מכילה בתוכה את עמידתו של היחיד מול דורסנות המערכת. היא מכירה בכך שיכולת המחאה, עד כדי אי ההשתתפות בנעשה מסיבות מצפוניות, ואפילו מרי אזרחי, הינה מסימני החוסן של החברה הדמוקרטית. היא בונה את היסודות הערכיים שמכוחם מוכן היחיד להקדיש את חייו לחברה כשהוא מרגיש שהינה עומדת לצד קידום הערכים העליונים של האנושיות, ואינה הופכת אותו לבורג במכונה מחוסרת פרצוף אנושי.

לאורך ימים, עמדה המעמידה את החוקיות מעל הכל, מחלישה את נאמנות היחיד לחברה ועשויה להביא להידרדרות הלכידות הלאומית עד כדי סכנה קיומית למדינה.

קריסתה של התרבות הדמוקרטית באה ידי ביטוי גם בדרכים בהן התקבלה ההחלטה על ההתנתקות. ראשית, חוקיותה של החלטת הגירוש איננה תחליף ללגיטימיות הנדרשת ממנה. כשהחלטה גורלית כל כך ננקטת בניגוד לציפיית הבוחר, בניגוד להצהרות העומד בראש המערכת, בניגוד להבטחות רה"מ כלפי משאל מתפקדי חברי מפלגתו, על ידי פיטורי שרים, קניית תמיכתם של חברי כנסת על ידי חלוקת תפקידים, על ידי החלפת כל מי שמתריע מפני הסכנות הבטחוניות או מפני סכנת פילוג בעם, ובלא משאל עם, גם אם חוקיותה הפורמלית אושרה על ידי ביהמ"ש העליון, הרי שכאן על היחיד מוטלת החובה המוסרית לעמוד מנגד ולהכריז: במשחק הזה, אינני משחק.

לגיטימיות ההחלטה פגומה בשל העובדה שהיא לא נומקה כלל וכלל. נאמר חזור ואמור שהדבר "טוב לישראל", ללא כל טיעון. אין כאן אפילו מחיר של השגת הסכם שלום כפי שהיה בימית. אי אפשר שלא להתמלא רחמים למשמע הטיעון הדמוגרפי שהועלה על ידי רה"מ ערב הגירוש. הרי כל אדם המצוי בשטח יודע היטב שאין מדובר כלל ביציאה מעזה ובהפסקת השליטה בעם אחר. מעזה הרי יצאנו מזה זמן רב, וקיימת שם אוטונומיה פלסטינאית, שאין גם כל כוונה להפסיק את הקשרים הכלכליים עמה ואת הזרמת המשאבים אליה. מבקשים רק לרוקן את הישובים היהודיים מתושביהם. העברת האוכלוסיה היהודית לתחומי הקו הירוק איננה תורמת דבר לטובת הדמוגרפיה היהודית, הרי כבר עכשיו הם אזרחים לכל דבר ומצביעים לכנסת. השטח המדובר מרוחק שלושים ק"מ מעזה, ומהווה 10% בלבד מחבל עזה. אין ברירה אלא להסיק שהמוטיבציה לגירוש וקידוש הקו הירוק, הינה כמעט מיסטית, ומכוונת להילחם בסוג מסויים של ציבור ובערכים שהוא מייצג, העשויים להוות אלטרניטיבה לעולם הנורמות המקובלות על רה"מ והזרם הסוציולוגי אותו הוא מייצג.

ועוד, העובדה שאדם לבוש במדים, איננה פוטרת אותו מאחריותו המוסרית. וכאן עומדת בפנינו בכל חריפותה העוולה המוסרית הגדולה שנעשתה כאן. השימוש בצבא ובכוחות המשטרה לשם דיכוי מגזר שלם של העם, תוך כדי שימוש ברוטאלי בכוחות היס"מ, הופך את צה"ל מצבא לאומי לפלאנגות סקטוריאליות, המשרתות מדיניות של יחיד. ידוע לי ממקורות מוסמכים שבשל עובדה זו בלבד, שקל ארגון הצלב האדום הבינלאומי לשלוח משקיפים מטעמו לזירת הגירוש. יש כאן סכנה של ממש של אובדן הנאמנות לצבא ולמוסדות המדינה מצד טובי בניו של העם הזה, המרגישים שאומתם האהובה בגדה בהם.

גם כשאין בכוחו של היחיד לעצור את הנפילה המוסרית בזמן התרחשותה, יש בכוחו להימנות על אותה קבוצה שלאורך ימים תוכר כמי שהצילה את דמותה המוסרית של המדינה, גם במחיר של הקרבה אישית. הקרבה כדי לשמור על הערכים המוסריים נפוצה מאוד אצל המתיישבים. יש לזכור שרבים מהמתיישבים היו מוכנים לאבד את כל רכושם כדי שלא תגואל נפשם ממגע כלשהו עם מנהלת הגירוש. לכן היתה להם זכות מוסרית לומר לחיילים שלא למלא את פקודת הגירוש, כי הם לא יוכלו לשאת את פני נכדיהם. זה אינו גידוף ולא סחיטה רגשית, כי אם אזהרה, שאדם חייב כלפי זולתו להזהירו כדי להצילו מביצוע פשע, במיוחד אם זה פשע נגד האנושות. במקום להתקומם נגד אמירות אלו, אולי כדאי לחשוב לרגע אם הן צודקות או לא.

ישנם ערכים העומדים ביסודה של האמנה החברתית בישראל, ובכללם הזכות ההיסטורית של עם ישראל על ארצו. אין בכוחה של שום פסיקה משפטית לבטל עובדה זו. ההתעלמות מכך עשויה להביא לידי שבר מהותי באתוס המלכד של החברה בישראל ובעם היהודי בכל העולם.

מדאיג לראות שכל הדברים האלה, הפשוטים כל כך, אינם חלק מחינוכו של העם הזה, העשוי לאבד את נשמתו תוך כדי נפילתו לידיה של הנהגה, שטובת העם איננה עומדת בראש מעייניה.

כששוחחתי על כל זאת עם תא"ל ל. בנוה דקלים, הודה לי בפירוש שמי שיאמר שאין הדברים הללו מהווים בעיה, משקר.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)