עקב - ציונים

הרב אורי שרקי

עקב - ציונים

"שבת בשבתו", אב תשע"ג

בפרשתנו מופיעה הפרשה השניה, של קריאת שמע. שאע"פ שבכמה צורות משפטים, היא דומה מאד לפרשה הראשונה, היא שונה בהרבה מצד תוכנה הכללי. נתייחס לנקודה אחת.

נאמר: "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם" (דברים יא, יח), ועל זה אומר רש"י בשם הספרי: "אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות: הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה לא): 'הציבי לך ציונים'". יוצא שקיום המצוות בחו"ל, אינו מובן מאליו, ושהיה צורך בפסוק מיוחד בתורה כדי שנדע שאע"פ שנצא לגלות - יש להמשיך לקיים את המצוות. ומנין לספריי הפירוש הזה? ההסבר הוא מצד ההקשר של הפסוקים.

נאמר: "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה' נתן לכם" (שם שם יז), ומיד - "ושמתם את דברי אלה". כלומר, למרות שתגלו, עליכם לשים את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם - להניח תפילין. והמשך הכתוב מברר כי הסיבה היא שלא יהיו חדשים כשנחזור, שנאמר: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיכם" (שם שם כא). כל הפשט של הכתוב הוא ההקשר ההיסטורי שלו. בזמן שבין הגלות לבין הגאולה עלינו להמשיך להניח תפילין על מנת לשמור על קשר עם ארץ ישראל.

לכאורה, דברי ה'ספרי' תמוהים ביותר. אם אנחנו מתייחסים אל המצוות כאל חובה דתית. מה החשיבות של מקום? יכולנו לקיים את המצוות האלה בכל מקום?! אלא שהנחת היסוד של חכמי ישראל בעצם העובדה שהם שאלו אם יש להמשיך לקיים את המצוות בחו"ל, היא שאין היהדות דת, כי אם חוקה מדינית - חוקה מדינית של עם. ואין עם אלא אם כן הוא בארצו, ולכן החוקה המדינית מחייבת אותו בהיותו בארצו דווקא. ועל כן לכאורה היה מקום לומר שאין מקום לשמירת החוקים המיוחדים למסגרת המדינית הארץ ישראלית מחוץ לאותה המסגרת, אלא אם כן הדברים נעשים לשם זכרון, לשם שחזור, מתוך הצפיה לשוב אל הנורמליות.

דברים עמוקים מאד רמזו לנו חז"ל בזה. שכל היסוד הדתי של המצוות ושל תורת ישראל בנוי הוא - ראשית כל על ההזדהות עם הגורל הלאומי.