הרב אורי שרקי
בהעלתך - ההתיחסות אל היופי
סיכום שיעור - עוד לא עבר את הגהת הרב
בפרשת בהעלותך ישנו תאור מפורט של המנורה שנמצאת במקדש: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח', ב'). במנורה קיים מימד אסתטי. היא בנויה באופן שתמצא חן: בכפתוריה, גביעיה ופרחיה. הדבר מביא אותנו לבירור בדבר משמעותה של האסתטיקה ביהדות, בירור לגבי ההתייחסות אל היופי בתורת ישראל בכלל.
ישנם מאמרים מסוימים בדברי רבותינו שנראים כמבטלים את ערכו של היופי ואף רואים בו, לפעמים, יסוד שיכול להפריע לעבודת ה'. למשל, מצאנו בדברי חכמים: "כל שלקה בגופו מפני חכמתו סימן יפה לו, כל שלקה בחכמתו מפני גופו סימן רע לו" (תוספתא ברכות פ"ג מ"ד). מסופר גם על אחד מחכמי ישראל שהיה מכוער ביותר. אמרה עליו בתו של הקיסר: "אי חכמה מפוארה בכלי מכוער" (תענית ז'). שאל אותה: באיזה כלים אביה מניח את היין? אמרה לו: בכלי חרס. אמר: בוודאי שראוי להניח בכלי זהב. הלכה ושפכה את כל היין לתוך כלי זהב והתקלקל. אמר לה: הנה אותו דבר. כשהכלי נאה מבחוץ התוכן מתקלקל. לכן מן הראוי שחכמים יהיו מכוערים. עד כדי כך התלמוד בחוש הומור שואל: והלא מצאנו חכמים יפים?! ואומר בחוש הומור רב: אם הם היו מכוערים הם היו עוד יותר חכמים. וידוע גם בברכת קריאת שמע: "אמת ויציב ונכון וקים וישר ונאמן ואהוב וחביב ונחמד... ויפה". היפה הוא הקצה השני של האמת. כביכול חכמים רוצים לומר שהדבר יכול להיות או אמת או יפה. במשך אלפיים שנות גלותנו מעטים היו מבני ישראל שהקדישו ליופי תשומת לב, עם ישראל היה מרוחק מרגש אסתטי.
דבר זה שונה מאד מהאווירה השוררת בתנ"ך ובו נאמר: "מלך ביפיו תחזינה עיניך" (ישעיהו ל"ג, י"ז). ישנה הקפדה בהלכה על כך שהמלך והנשיא יראו יפים. בתנ"ך מצוין בכמה מקומות שהצדיקות גם היו יפות: יפות תואר ויפות מראה - רחל (בראשית כ"ט, י"ז) ואסתר (אסתר ב', ז'). ציון זה איננו לשווא. גם בהגדת התלמוד (ברכות ה') מצאנו שפעם ר' יוחנן היה חולה ור' אלעזר נכנס לבקרו. התחיל ר' אלעזר לבכות. שאל אותו ר' יוחנן: על מה יש לך לבכות? האם על תורה שלא למדת "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים"? או מפני שלא זכית לנכסים "לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות"? כך ניחם אותו ר' יוחנן. אמר לו ר' אלעזר: אני בוכה "להאי שופרא דבלי בעפרא". ר' יוחנן היה אדם יפה ביותר ור' אלעזר בכה על זה שיפיו של ר' יוחנן עתיד לבלות בעפר. אמר לו ר' יוחנן: על זה באמת ראוי לבכות ובכו שניהם. אם כן, דבר זה מתמיה ביותר שדווקא על יופיו של ר' יוחנן יש לבכות יותר מעל כל דבר.
מסביר המהרש"א: דווקא על יופיו של ר' יוחנן יש לבכות, משום שר' יוחנן היה שארית התפארת של ירושלים של תקופת הבית. הוא נולד עדיין סמוך לחורבן ומשהו מיופייה של האומה, בשעת השראת שכינה, נשאר בו. הוא היה העדות האחרונה לאחדות בין הקודש לבין היופי, ובמותו הגלות היא גלות שלימה ומוחלטת. על כן ראוי היה לבכות.
נמצאנו למדים שהדבר תלוי בזמן. בזמן שישראל על אדמתם והשנים כתיקונם, אדרבא - הקודש מופיע ביופי, כי היופי הוא היופי שלנו, ארץ ישראל היא הארץ שלנו והטבע הוא הטבע שלנו. משעה שגלינו מארצנו וגלתה שכינה, הרי שהאסתטיקה שייכת אל אומות העולם. ככל שאנחנו מתרחקים ממנה יותר - כך טוב לנו יותר. אבל המצב הזה הוא זמני. אמרו הפוסקים על הלכות איכות הסביבה שבמשנה, שהלכות אלו שבאות להגן על יופייה של העיר, לא נאמרו אלא בארץ ישראל. בחוצה לארץ הלכות אלו לא קיימות, הלוואי ותתנבל חוצה לארץ בעיני יושביה. בימינו, ב"ה, הגאולה כבר החלה ואנו רואים שרגש היופי חוזר אל האומה, הספרות מתרחבת וגם בני ישראל נהיים יפים יותר.
אשרינו שזכינו לכך.