הרב אורי שרקי
ויגש - בנימין
סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב
בפרשת ויגש, מופיעה דמות שותקת, דמותו של בנימין אחי יוסף. אכן אנחנו ראינו בכל הפרשיות מאבק קשה מאד בין יוסף לבין אחיו, ובראשם יהודה, אך גם ראובן וגם שמעון, ודווקא כל המאבק סובב מסביב לדמות שאיננה אומרת מילה, הלוא הוא בנימין - הצעיר שבאחים.
כבר 'המליצו' עליו את הביטוי הקשור לאבן של בנימין בחושן, הלוא הוא ה"יָשְׁפֶה" - אמרו עליו חז"ל (מדרש רבה בראשית פרשה עא פסקה ה): "ישפה - יש פה … ואינו מגיד", כלומר היה לו פה לדבר, יכול היה לדבר על מכירת יוסף ולא גילה, יכול היה להגיד את דעתו ולא אמרה, וכל הויכוח כולו בין האחים סובב מסביב לדמות המיוחדת הזאת.
מעט מאד נמסר לנו מפיו עצמו, ובעצם לא נמסר לנו שום דבר. אלא שיהודה אומר דבר גדול, והוא: "וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ" (בראשית מד ל). זאת אומרת שהנפש של יעקב קשורה במיוחד בנפש של בנימין. במילים אחרות נראה לומר, שההיסטוריה הישראלית תקבע את הכיוון שלה, לפי הכיוון שיִבָּחֵר בסופו של דבר דווקא על ידי בנימין. דבר זה יתברר למשל, בהיסטוריה, בזמן המרד של שבע בן בכרי, שהיה משבט בנימין, והפריד את שבטי הצפון משבט יהודה. אם הדבר היה עולה בידו, ייתכן מאד ששבט יהודה, היה נשכח מן ההיסטוריה של עם ישראל, ושבטי הצפון ואפרים הם אלה שהיו ממשיכים את ההיסטוריה הישראלית. אבל דווקא מרד זה נכשל, ובימי רחבעם מלך יהודה - בנימין הצטרף ליהודה לעומת שבטי הצפון. הדבר הזה הוא כנראה שגרם ששבט יהודה הוא זה שנשאר בתודעה ההיסטורית שלנו, ואילו עשרת השבטים גלו ונמחקו מן ההיסטוריה שלנו.
אם כן יש חשיבות עצומה לשליטה, כביכול, על בנימין, ועל זה כמובן מתווכחים האחים, כדי לדעת מי יירש את נפש יעקב - את התכנית של יעקב אבינו בהיסטוריה. הדבר הזה מובן, משום שבנימין הוא היחיד מבין האחים, שהוא היהודי האידיאלי - כלומר בתור הצעיר - והתורה מדגישה את צעירותו, למרות שכבר היו לו עשרה ילדים, הלוא הוא היהודי של העתיד. המאבק תמיד על הזהות הישראלית הוא תמיד מסביב לזהות של העתיד. לא רק זה, אלא באמת, בנימין הוא גם ה"צבר" שבין הבנים של יעקב. הוא היחיד שבו הטבע הנורמלי של האומה - הטבע הארץ ישראלי מופיע בכל תקפו. כמו כן הוא גם מי שמאחד את האחים דווקא בזכות שתיקתו. כנראה שניתן לומר, ששתיקתו של בנימין היתה מודרכת על ידי שיקול עמוק. בנימין הבין שכל אחד מן האחים מייצג רק חלק מסוים של הזהות הישראלית, ושכל המחלוקת נובעת מרצון בלתי נכון להשליט מימד מסוים של הזהות הישראלית, על כל שאר המימדים. ראובן רצה שכולם יהיו צבועים בצבע של ראובן, וכן שמעון וכן יהודה וכן יוסף. בעוד שבנימין הבין שאין השכינה שורה אלא מתוך האחדות של כל הגוונים כולם, כמו שאמר רשב"ג: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים" (אבות א יז) - כשאדם גדל בין החכמים "לֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה" - דוקא השתיקה היא הנותנת מקום לכל הביטויים להתבטא, ובסופו של דבר להגיע לסינתזה (=מיזוג). ובאמת כך קרה שבנימין היה בעצמו הגורם לאחדותה של האומה, כאשר התברר שאי אפשר שיוסף יוותר עליו, ואי אפשר שיהודה יוותר עליו, וזה מה שגרה בעל כורחם של האחים במידת מה, להתאחד מחדש כדי שתשרה שכינה ביניהם.
לכן גם אמרו חכמים במסכת זבחים (קיח:): שלא שרתה "שכינה [אלא] בחלקו של בנימין" - יש כאן כנראה מסר לדורינו, שאם אנחנו רוצים שתשרה שכינה בתוכנו, עלינו לשתף את כל חלקי האומה ואת כל גווניה, ביצירת היהודי של אחרית הימים.