הרב אורי שרקי

תולדות - עשו

חשוון תשע"ד




יצחק אהב את עשו יותר מיעקב: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (בראשית כה, כח). היתה אצל יצחק אבינו הבחנה במעלה מיוחדת אצל עשו, על אף רשעותו. בעומק אישיותו של עשו, נמצא דבר 'אהיב' במיוחד, ויתכן שבראשית הדרך עוד יותר מאשר אצל יעקב, עד שהפך יעקב אבינו להיות ישראל.

נאמר על עשו שהיה אהוב על אביו "כי צַיִד בְּפִיו". אומר רש"י בשם חז"ל (שם): "שהיה צד אותו בדבריו", שהיה שואל אותו שאלות המראות לכאורה על צדקות: "היאך מעשֹרין את המלח ואת התבן". נראה שהנן שאלות טובות, שהרי יצחק אבינו אהב אותן. ובאמת יש להתבונן מדוע להלכה למעשה אין אנחנו מעשֹרין לא את המלח ולא את התבן?

המלח אינו מעוּשֹר משום שהוא מן הדומם. בדומם אין מספיק חיות על מנת שהאדם יגלה בו קודש. הלוא הפרשת מעשֹרות היא גילוי הקודש שבמאכל. ואילו התבן, אע"פ שהוא מן הצומח הרי הוא פסולת, ואין ביד האדם לגלות קדושה בפסולת. עניינו של עשו היה בשאלותיו אלה לשאול כיצד אפשר לגלות קדושה בכל דבר. עשו היה אדם מקסימליסט, אדם אבסולוטי, שאיננו מסתפק בקודש בינוני, אלא דורש לראות את האידיאל, אם הוא קיים, בכל דבר ממש. מידה זו היתה גם מידתו של יצחק אבינו, שאכן באמת שאף לקדש את כל המציאות כולה. לכן עצם התעסקותו של בנו בשאלת גבולות הקודש, ואם אפשר להגדיל את הגבול של הקודש גם אל הפסולת ואל הדומם, מצאה חן בעיניו.

אם כן, מדוע נחשב עשו לרמאי? ייתכן לומר שאכן שאלה זו - של עישֹוּר המלח והתבן, העסיקה אותו. אלא שנפל עשו בפח המצוי אצל חלק מגדולי המחשבה: אם אי אפשר לעַשֵֹר את המלח והתבן - אז עשו אינו רוצה לעשר שום דבר, גם לא דגן תירוש ויצהר. עשו מתגלה כמי שאין לו סבלנות. הוא דורש את הקדושה בכל ממש, ומיד. אם הוא לא ימצא אותה בכל - איננו חפץ בשום קדושה. לכן הוא נופל בכל רע, והוא עיף - הוא עיף מן העברה, הוא עיף מזה שהוא חיפש את הא-לוהות בכל מקום ולא מצא אותה.

הדברים רמוזים בדבריו אל יעקב: "וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף" (שם כה, כט), ואחרי זה נאמר: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה", אני רוצה את ההנאות של הרגע, "כִּי עָיֵף אָנֹכִי" - הביטוי 'אָנֹכִי' הוא גם שמו של הקב"ה: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (שמות כ, ב). אומר עשו חפשתי את הקב"ה בכל מקום ולא מצאתיו, ואני כבר עיף מהנושא הא-להי. עשו הקדים בכמה אלפי שנים את הפילוסוף הגרמני ניטשה, שאמר גם שא-להים מת אצלו, משום שלא מצא אותו בכל מקום.

אומר לו יעקב, שאם אינו מעונין יותר בחיפוש אחרי הא-להות אז אם כך גם בכורתך - הנהגתך את הפוליטיקה העולמית, כבר אינה משמשת לך דבר. ואכן כך עונה עשו: "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת" (שם שם לב) - הדעה הא-לוהית אצלו מתה, "וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה" - אם כן גם אין ערך אפילו לחיי העולם הזה, "וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב".

עשו מופיע אם כן בעינינו כאותו אידאליסט מיואש, שרצה דברים גדולים ולא ידע את סוד הסבלנות, את סוד ההמתנה של עם ישראל, את סוד הגאולה הבאה קמעא קמעא (תלמוד ירושלמי ברכות פ"א הל"א, ד:).