הרב אורי שרקי

סגולת ישראל

"עולם קטן", אדר ב' תשס"ח




הפילוסוף היהודי-צרפתי פרופ' עמנואל לוינס ז"ל כתב שעל כל אומה גדולה מוטלת החובה המוסרית לראות את עצמה כעם סגולה, התורמת את תרומתה הייחודית לאנושות. הדבר אמור ביתר שאת עבור עם ישראל, שייעודו הוא להיות "סגולה מכל העמים" (שמ' יט, ה). לא נוכל לברוח מאחריותנו כלפי האנושות, להימלט מהתפקיד שאנו ממלאים בעולמו של הקדוש ברוך הוא בין שנרצה בכך ובין שלא נרצה בכך.

שומה עלינו להבין את מהות סגולתנו.

אמנם כאידיאה "ישראל קדמו לעולם" אבל הופעתנו בהיסטוריה הינה על רקע מאוד ברור: פיצול הזהות האנושית לשבעים אומות במעשה הפלגה. נעלם צלמו המאוחד המקורי של האדם וקמו תחתיו תרבויות עוינות זו לזו, שכל אחת נושאת בקרבה רק חלקיק של האנושיות. הכתוב (בר' י, לא) גם מוסר לנו שהאנושות נחלקה בתחילה לקבוצות המכונות "משפחות" המאופיינות על ידי "לשונותם", כלומר תרבותן. במשך הזמן גברה ההגדרה על פי הטריטוריה ונהיו ל"גוים", מושג המגדיר את מי שאינו שייך ללאום כזר, המופקע מהאנושיות. היחס המצוי בין משפחות הוא השלום, בעוד שבין גוים המלחמה היא הטבעית (הנביא מציין את המצב של "לא ישא גוי אל גוי חרב" כחידוש). על רקע זה מופיע אברהם אבינו כמי שתפקידו להקים גוי נוסף "ואעשך לגוי גדול" שתפקודו שונה משאר הגוים, והוא "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בר' יב, ג). עליו להשיב את המצב הקדום של חלוקה למשפחות, על ידי יצירת גורם מאחד לעמים דרך עם ישראל.

יעוד שכזה אינו כופה את עצמו על העמים, שממשיכים את קיומם העצמי על במת ההיסטוריה, ויחד עם זאת מאפשר לעם ישראל להפוך למורה הדרך לאומות כיצד להתעלות אל הקודש ולהידבק בה' : "ונלוו גוים רבים אל ה' ביום ההוא והיו לי לעם" (זכריה ב, טו).

החידוש העיקרי שאנו תורמים לעולם הוא הידיעה שהקדושה איננה ענינם של אנשי קודש בלבד, כי אם של החברה כולה, המאורגנת כישות אחת מבחינה תרבותית ואף פוליטית. בעוד שהנצרות הרגילה את האדם לחשוב שלא תיתכן דבקות דרך חיי העולם הזה במובנם הרחב, של מדינה, כלכלה וצבא וכל הנלווה לה, לימדה לעומתה תורת משה שאין להתייאש מהצלחת השלום והדבקות האלוהית בעולם הזה בכל ממשיותו.

ההרגשה האינטואיטיבית שיש לעם ישראל יעוד משמעותי עבור האנושות גררה בעקבותיה שתי תופעות מנוגדות אצל הגוים. מצד אחד הערצה גדולה וקבלת השפעה מהיהדות, כשהגלויה שבהשפעות הוא הקמתן של הנצרות והאיסלאם, ומצד שני רתיעה מפני גודלה של המשימה המוסרית שעם ישראל מציב בפני האנושות, עד כדי שנאה תהומית. משום כך מתפתים היהודים לפעמים למצוא מפלט מפני סגולתם, כדי לפרוק מעליהם את עול האחראיות ולהימלט מהשנאה.

אומר דוד בתהילים (קט, ד): "תחת אהבתי ישטנוני ואני תפילה". אנו מתפללים עבור העולם כולו "שבע את העולם כולו מטובך" (ברכת השנים), כי העולם אהוב עלינו, והעולם משיב לנו בינתיים בשנאה. אבל בעלי הדעת המפוכחים שבאומות, כסולוביוב שהרב קוק (אגרות ראיה יח) כינהו "חסיד אומות העולם שבדורנו", יודעים להכיר בערכנו. סולוביוב אמר שאין באמת "שאלה יהודית, כי אם "שאלה גויית" והיא כיצד יתכן שהעמים התנהגו כל כך בכפיות טובה כלפי אומה נפלאה זו.

זהותנו הולכת ומתפתחת לאורך זמן ההיסטוריה. במצבי קטנות, אנו מוכרחים להתכנס לתוך  עצמנו ולחיות חיים של קהיליה דתית, המכונסת לתוך עצמה ודואגת לקדושת יחידיה. זוהי הזהות המיוצגת על ידי הכינוי "יעקב". בעידני גאולה, כבימינו, אנו שבים אל זהותנו הלאומית, ושבים להיקרא "ישראל", ואנו אומה בין האומות. אך עתה הגיעה העת, בעקבות משבר הזהות הלאומית הפוקד אותנו, למלא את יעודנו האוניברסלי בבחינת "ישורון", ולעמוד במשימה שלשמה נבחרנו : "ונברכו בך כל משפחות האדמה", לראות את עצמנו אחראים להשמעת מסר יחודי עבור העולם, כך שנוכר למה שאנחנו באמת : "ישראל באומות כלב באיברים" (כוזרי ב, לו).