הרב אורי שרקי

רבי יוחנן - שני סיכומי שיעורים






הרב אורי שרקי

רבי יוחנן

סיכום שיעור, בעריכת ר' אברהם כליפא




רבי יוחנן (בן פדת), מגדולי ראשוני האמוראים המהווים את הדור הגדול שאחרי כתיבת המשנה. הוא האריך ימים והעמיד שלושה דורות של אמוראים שבאו ללמוד מפיו תורה, בין מארץ ישראל בין מבבל. רבי יוחנן הוא זה שקבע את הכלל: הלכה כסתם משנה.

רבי יוחנן הינו אבי התלמוד הירושלמי. אמר הרב הנזיר: "משסודרה משנת היהדות, נגנזה נשמתה". המעבר מנשמה - דבר חי, למשנה - דבר מסודר ופורמלי, דורש החייאה. רבי יוחנן הבין שיש צורך להחיות את המשנה והחל בכתיבת התלמוד הירושלמי, המשחזר את הדיונים שהתחוללו בבית המדרש, על מנת להשיב במעט את היסוד החי הנמצא במשנה. למעשה תלמידיו הם שחתמו את הירושלמי אך הוא יזם ונתן את הדחף הגדול של כתיבתו.

רבי יוחנן היה קנאי גדול לארץ ישראל ועמד על אבסולוטיות קדושתה. בשעה שהמצב בארץ היה קשה ביותר, וחבריו ירדו לגלות כדי לייסד את ישיבות בבל, אמר רבי יוחנן: "אין תורה כתורת ארץ ישראל" (ב"ר פ' טז). נאמר בתלמוד (ברכות ח, א): "אמרו ליה לרבי יוחנן: איכא סבי (יש זקנים) בבבל. תמה ואמר: למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב! אבל בחוצה לארץ לא! כיון דאמרי ליה: מקדמי ומחשכי לבי כנישתא : היינו דאהני להו (כיון שאמרו לו שהם מקדימים ומחשיכים בבית הכנסת, אמר: זה מה שהועיל להם)". רבי יוחנן עשה את עצמו כמי שאיננו מבין כיצד ישנם זקנים בבבל משום שאריכות הימים שייכת לארץ ישראל. כמו כן כאשר שמע על אדם שהרג את חברו בארץ ישראל, תמה רבי יוחנן "מכדי כתיב ונתן ד' לך שם לב רגז בבבל כתיב!! אמר ליה ההוא שעתא לא עברינן ירדנא (באותה שעה לא עברתי את הירדן)" (נדרים כב, א).

רבי יוחנן ידע את סודה של החזרה בתשובה, באמרו שאפילו ריקנים שבישראל מלאים במצוות כרימון, ובזכות זה החזיר בתשובה את גדול השודדים, ריש לקיש.

רבי יוחנן גם ידע לראות את פנימיות הדברים: אף על פי שאנו מחוייבים לומר שירה לקב"ה על מפלת אויבנו, המלאכים אינם צריכים משום "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!", רבי יוחנן רואה מישורים עליונים של המציאות.

רבי יוחנן, מלבד היותו מושלם מהבחינה הארץ ישראלית ושל אהבת הבריות שלו, הוא גם מייצג מדרגה שהלכה ונעלמה מן ההיסטוריה: היופי. התלמוד מספר (ברכות ה, ב) שכאשר חלה רבי אלעזר ונכנס רבי יוחנן רבו לבקרו, הוא פרץ בבכי. שאלו רבי יוחנן מפני מה הוא בוכה, ענה רבי אלעזר: "להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא". אני בוכה על היופי שלך שעתיד לבלות בעפר. אמר רבי יוחנן: על זה ראוי לבכות, ובכו שניהם.

יש לתמוה מדוע ראה רבי יוחנן - מכל הדברים הקשים שיש בעולם - לבכות על יופיו שעתיד לבלות בעפר? כותב המהרש"א שהתשובה נמצאת באמירה של רבי יוחנן עצמו במקום אחר (ב"מ פד, א): "אמר רבי יוחנן אנא אשתיירי משפירי ירושלים" [אני נשארתי מאחרוני היפים שבירושלים]. פירוש הדבר הוא שבזמן שבית המקדש קיים ושכינה שורה בישראל ישנה התאמה בין היופי הפנימי לבין היופי החיצוני ויש ערך לאסתטיקה. כאשר יוצאים אל הגלות, דבר זה הולך ונעלם, היופי הפיזי של בני ישראל הולך ומאבד את משמעותו. רבי יוחנן היה הנציג האחרון של סגנון היופי הזה. כאשר רבי יוחנן מת, התחילה הגלות בכל עמקה ותוקפה. על זה היה ראוי לבכות.

מתוך כך רבי יוחנן מבשר שבתחיית המתים יקומו נערי ישראל ביופים (סנהדרין צב, ב). דבר זה מתקיים לעינינו בתחייה הלאומית של ימינו, שהיופי הפיזי של בני ישראל חוזר לילדי ישראל היפים והמתוקים.

רבי יוחנן לימד אותנו שהתורה של חוץ לארץ הינה תורה שאינה במקומה, בהשיבו לשאלת תלמידו מדוע תלמידי חכמים שבבבל לובשים בגדים מיוחדים, אמר רבי יוחנן: מפני שאינם בני מקומם (שבת קמה, ב). כאשר התורה אינה במקומה, היא לובשת לבושים רשמיים כדי לעשות רושם על הבריות. לעומת זה תורתה של ארץ ישראל היא טבעית ואינה צריכה להתהדר בבגדים ובגינונים מיוחדים. אכן הנוער התורני הארץ-ישראלי של ימינו שהולך בדרכו של רבי יוחנן, איננו מתלבש באופן המבדיל אותו משאר האומה.






הרב אורי שרקי

רבי יוחנן

ב' בשבט תשס"ד

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




בשיעור זה נעסוק בדמותו המופלאה של אחד מגדולי חכמי ישראל – רבי יוחנן. נאמר מראש כי רבי יוחנן הוא לא רבן יוחנן בן זכאי. רבן יוחנן בן זכאי חי בראשית תקופת התנאים, היה מתלמידיו של הלל הזקן, וראה את חורבן בית המקדש השני. רבי יוחנן הוא בן הדור ה- 1.5 של האמוראים. יש ברבי יוחנן הרבה דברים מופלאים. נספר על האיש ומתוך כך נוכל ללמוד מהו המסר המיוחד של משנתו.



חייו של רבי יוחנן

רבי יוחנן היה אדם קדוש, שסבל ייסורים רבים בחייו ואף עוד בטרם נולד. בגמרא מסופר (יומא פב:):

ההיא עוברה דארחא, אתו לקמיה דרבי. אמר להו: זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא. לחושו לה ואילחישא. קרי עליה (ירמיהו א, ה): "בטרם אצרך בבטן ידעתיך" וגו', נפק מינה רבי יוחנן. ההיא עוברה דארחא, אתו לקמיה דרבי חנינא. אמר להו: לחושו לה ולא אילחישא. קרי עליה (תהלים נח, ד): "זורו רשעים מרחם", נפק מיניה שבתאי אצר פירי.

הגמרא מספרת כי כאשר אמו של רבי יוחנן הייתה בהריון, היא הריחה מאכל מסוים ביום כיפור והתאוותה לאוכלו. ההלכה היא שכאשר אשה הרה מתאווה למאכל ביום כיפור, ראשית אומרים לה שהיום יום כיפור. אם נחה דעתה נפתרה הבעיה, ואם היא עדיין רוצה לאכול מאכילים אותה. כאשר באו לשאול את רבי מה לעשות, הוא אמר שילחשו על אוזנה שהיום יום כיפור, ואולי תחושת הרעב תחלוף לה. כאשר לחשו לה היא אכן נרגעה, ורבי דרש עליה את הפסוק: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך", כלומר אמר לה שיצא לה בן תלמיד חכם. ואכן יצא ממנה רבי יוחנן. לעומת אמו של רבי יוחנן, הייתה אשה הרה אחרת שהריחה מאכל ביום כיפור והתאוותה לאוכלו. אך אשה זו לא הצליחה להתגבר על תאוותה ואכלה ביום כיפור, ויצא ממנה שבתאי אצירי פירי, שהיה מפקיע מחירים.

הגמרא גם מספרת כי אביו של רבי יוחנן מת בהורתו ואמו מתה בלידתו, כך שרבי יוחנן נולד יתום מאב ואם. נוסף להיותו יתום, רבי יוחנן היה גם עני מרוד, כפי שמספרת הגמרא (תענית כא.):

אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא. דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא ונקיים בנפשין: "אפס כי לא יהיה בך אביון". אזלו אותבי תותי גודא רעיעא הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה. אמר ליה: אידך שבקינהו דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? אמר ליה לא. אמר מדשמעי אנא ואילפא לא שמע שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". רבי יוחנן הדר אילפא לא הדר. עד דאתא אילפא מליך רבי יוחנן אמרו לו אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר.

רבי יוחנן והחברותא שלו אילפא היו לומדים תורה יחד, אלא שמצבם היה דחוק ביותר, עד שהחליטו לצאת לעבוד. בדרכם הם נחו של קיר. באו מלאכי השרת וביקשו להפיל את הקיר עליהם ולהורגם, כיון שהם מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. אך מלאך אחד עצר בחברו ואמר לו שאחד מהם עוד לא הגיע שעתו למות, כיון שהוא עתיד להיות תלמיד חכם גדול. רבי יוחנן שמע את השיחה בין המלאכים ואילו אילפא לא שמע. לכן הסיק רבי יוחנן שהוא זה שאמור להיות תלמיד חכם. הציע רבי יוחנן לאילפא לחזור בהם מתוכניתם ולהמשיך וללמוד תורה. רבי יוחנן אכן חזר ללמוד תורה, ונהייה תלמיד חכם גדול עד שמינו אותו לראש הישיבה (ועל ידי כל התעשר מאוד), ואילו אילפא פנה למסחר, ואכן נהייה עשיר גדול. כאשר הם נפגשו אמר לו רבי יוחנן שאם היה חוזר יחד איתו ללמוד תורה, היו ממנים אותו לראש הישיבה במקום רבי יוחנן כיון שהוא היה חכם יותר ממנו.

מסופר של רבי יוחנן שהיו לו נחלות רבות, שדות וכרמים. פעם היה הולך בדרך עם אחד מתלמידיו, והיה אוצר לו על כל שדה ושדה: פעם שדה זה היה שלי, פעם כרם זו הייתה שלי. רבי יוחנן מכר את כל נכסיו על מנת לעסוק בתורה. תלמידו החל לבכות, כיון שדאג ממה יתפרנס רבי יוחנן לעת זקנתו, אך לרבי יוחנו היה חשוב יותר לימוד התורה.

לרבי יוחנן היו עשרה ילדים שכולם מתו עוד בחייו. רבי יוחנן הוא מעין מהדורה מאוחרת של איוב. בגמרא מסופר כי הילד העשירי של רבי יוחנן מת באופן נורא ביותר. הוא נפל ליורה רותחת ונמחה לגמרי, וכל מה שנשאר ממנו היה שן אחת קטנה. בשן זו היה רבי יוחנן מנחם אבלים אחרים, להראות להם שיש אנשים עם צרות גדולות משלהם. מתוך חיים קשים אלו צמחה אישיות מזהירה שלמעשה שידרה שמחת חיים עצומה.

בצעירותו למד רבי יוחנן מפי רבי, ובהמשך דרכו הוא למד מתלמידיו של רבי: רבי חנינא ורבי חייא ועוד. למרות שרבי יוחנן הוא אמורא, הרי מעמדו כל כך גדול, עד שחלק מן הפוסקים מחשיבים אותו כתנא ולא כאמורא.

רבי יוחנן הוא זה שטבע את הכלל החשוב של: "הלכה כסתם משנה", ועל פי הרמב"ם רבי יוחנן כתב את רובו המכריע של התלמוד הירושלמי. התלמוד הבבלי הוא יצירה מאוחרת יותר מן התלמוד הירושלמי, אשר כתיבתו נמשכה לאורך כמה דורות על ידי חכמים רבים, כאשר את מרבית העריכה ביצעו רבינא ורב אשי. לעומת זאת כשמונים אחוז מהתלמוד הירושלמי נכתבו של ידי רבי יוחנן. רבי יוחנן חי הרבה מאוד זמן ולכן הוא הספיק לכתוב את התלמוד הארץ-ישראלי.



רבי יוחנן = ארץ ישראל

בנקודה זו ניתן לעבור לעניינו העיקרי של רבי יוחנן. רבי יוחנן הוא ארץ ישראל. זוהי מהותו של רבי יוחנן. כל כולו של רבי יוחנן זה ארץ ישראל. זו הייתה תקופה קשה ביותר באותם ימים בארץ ישראל, תחילת שלטון האימפריה הביזנטית. בדיוק בתקופה זו עומדת הנצרות להפוך לדת הרשמית ברומא, ולכן נגזרו גזרות קשות ביותר על היהודים. בגלל קושי החיים בארץ ישראל החליטו חכמים רבים לעזוב את הארץ ולעבור לבבל. בבבל תנאי החיים היו הרבה יותר נוחים ליהודים, תחת השלטון הפרתי. ואכן באותם ימים הוקמו הישיבות הגדולות של בבל: סורא, נהרדעא ופומבדיתא. בין החכמים החשובים ביותר שעזבו את ארץ ישראל היה גם החברותא של רבי יוחנן – אבא אריכא. לאחר שהגיע לבבל הוא הקים את הישיבה הגדולה בסורא, ומאז הוא כונה רבי אבא או רב – גדול אמוראי בבל. רב עוד ישב בסנהדרין של רבי לפני שעזב, אך למרות זאת רבי יוחנן היה קורא לו: "רבנו שבבבל", קריאה שיש בה נימת זלזול.

בגמרא מצאנו מספר תמיהות של רבי יוחנן, הקשורות ליחס בין ארץ ישראל לבבל (נדרים כב:):

עולא במיסקיה לארעא דישראל, איתלוו ליה תרין בני חוזאי. בהדיה קם חד שחטיה לחבריה. אמר ליה לעולא: יאות עבדי? אמר ליה אין, ופרע ליה בית השחיטה. כי אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: דלמא חס ושלום אחזיקי ידי עוברי עבירה? אמר ליה: נפשך הצלת. קא תמה רבי יוחנן: מכדי כתיב (דברים כח, סה): "ונתן ה' לך שם לב רגז" בבבל כתיב?! אמר ליה: ההוא שעתא לא עברינן ירדנא.

הגמרא מספרת כי כאשר עולא עלה מבבל לארץ ישראל, התלוו אליו שני יהודים. באמצע הדרך קם אחד מהם והרג את חברו. כאשר עולא סיפר זאת לרבי יוחנן, הוא  תמה על כך שיהודי רוצח את חברו בארץ ישראל, שהרי הפסוק: "ונתן ה' לך לב רגז" נאמר רק על בבל ולא על ארץ ישראל. ודעתו של רבי יוחנן נחה רק לאחר שעולא אמר לו כי הרצח אירע עוד לפני שהם עברו את הירדן, כלומר שהמעשה לא התרחש בארץ ישראל אלא בחוץ לארץ. תמיהה נוספת של רבי יוחנן היתה על אורך חייהם של חכמי בבל, כפי שאומרת הגמרא (ברכות ח.):

אמרו ליה לרבי יוחנן: איכא סבי בבבל. תמה ואמר (דברים יא, כא): "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה" כתיב, אבל בחוצה לארץ לא! כיון דאמרי ליה: מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר: היינו דאהני להו כדאמר רבי יהושע בן לוי לבניה: קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי.

רבי יוחנן תמה על כך שישנם אנשים שמאריכים ימים בבבל, שהרי הפסוק: "למען ירבו ימיכם" נאמר על ארץ ישראל ולא על חוץ לארץ. דעתו נחה רק לאחר שאמרו לו אנשי בבל משכימים ומערבים לבתי כנסיות, וזכות זו עומדת להם להאריך חייהם.

יש להבין את משמעות הדברים. בחוץ לארץ, בית הכנסת הוא מעין ארץ ישראל קטנה. זו גם הסיבה מדוע התפילות בחוץ לארץ אורכות זמן רב יותר מאשר התפילות בארץ ישראל. כאשר יהודים נמצאים בחוץ לארץ, אז הם יכולים להרגיש את ארץ ישראל רק בבית הכנסת. בארץ ישראל גם מה שנמצא מחוץ לבית הכנסת זה ארץ ישראל, ולכן כאשר יוצאים מבית הכנסת לא מרגישים כל כך ירידה בקדושה, ולכן מתפללים מהר יותר. זה מה שמלמד אותנו רבי יוחנן.

כאמור רבי יוחנן היה זקן מופלג. אמוראים מהדור השלישי עוד למדו אצלו, כאשר הוא עצמו היה מהדור הראשון של האמוראים. היו חכמים צעירים מבבל שלאחר מות רב הונא עלו לארץ ישראל על מנת ללמוד תורה אצל רבי יוחנן.מרוב זקנה היה רבי יוחנן נרדם באמצע השיעור כפי שניתן לרואת מדברי הגמרא (שבת קמה:):

יתיב רבי חייא בר אבא ורבי אסי קמיה דרבי יוחנן, ויתיב רבי יוחנן וקא מנמנם. אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי אסי: מפני מה עופות שבבבל שמנים? אמר ליה: כלך למדבר עזה ואראך שמנים מהן. מפני מה מועדים שבבבל שמחים? מפני שהן עניים. מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין [ = לבושים יפה]? לפי שאינן בני תורה. מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין? מפני שאוכלין שקצים ורמשים. איתער בהו רבי יוחנן, אמר להו: דרדקי לא כך אמרתי לכם (משלי ז, ד): "אמור לחכמה אחותי את". אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אומרהו, ואם לאו לא תאמרהו. אמרו ליה: ולימא לן מר איזה מהן. מפני מה עופות שבבבל שמנים? מפני שלא גלו שנאמר (ירמיהו מח, יא): "שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא אל שמריו ובגולה לא הלך"... מפני מה מועדים שבבבל שמחים? מפני שלא היו באותה קללה, דכתיב (הושע ב, יג): "והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה", וכתיב (ישעיהו א, יד): "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח"... מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין? לפי שאינן בני מקומן. דאמרי אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי.

רבי יוחנן מסביר לתלמידיו כי תלמידי החכמים שבבל מתלבשים יפה כיון שהם לא נמצאים במקומם ולא בגלל שהם לא בני תורה. כאשר האדם נמצא במקומו הטבעי, היכן שמכירים אותו ואת ערכו האמיתי, הרי אין לו צורך בעשיית רושם ובלבישת בגדים מיוחדים. אך כאשר אדם נמצא מחוץ למקומו ואין מכירים אותו, אזי הוא חייב לעשות רושם וללבוש בגדים מכובדים על מנת שיכבדו אותו.

למעשה רבי יוחנן אומר שתורת בבל היא תורה שאינה במקומה. תורת בבל יצאה מהטבעיות של תורת ישראל. לכן רבי יוחנן הקפיד כל כך על כבודה של ארץ ישראל ועל כבודה של תורת ארץ ישראל. את יחסו של רבי יוחנן לארץ ישראל ניתן ללמוד מהמאמרים הבאים שמצאנו בגמרא (סנהדרין קב:):

אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה עמרי למלכות? מפני שהוסיף כרך אחד בארץ ישראל, שנאמר (מלכים א טז, כב): "ויקן את ההר שמרון מאת שמר בככרים כסף ויבן את ההר ויקרא את שם העיר אשר בנה על שם שמר אדני ההר שמרון".

וכן (כתובות קיא.):

      אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא.



היחס בין חכמי ארץ ישראל לחכמי בבל

רבי יוחנן גם היה משווה בין תלמידי החכמים שבארץ ישראל ובבבל, והיה אומר (???): "חד מינן כתרי מינייהו". הסיבה שרבי יוחנן העריך יותר את תלמידי החכמים שבארץ ישראל היא מפני שחכמי ארץ ישראל עסקו גם בסתרי תורה, במעשה בראשית ובמעשה מרכבה. חכמי ארץ ישראל עסקו רבות באגדות ולא התעמקו רק בענייני הלכה. היה להם ראש פתוח לנושאים רוחניים. בבבל לא הייתה רוח הקודש, ולא נמצאו שם שרידי הנבואה, ולכן חכמי בבל עסקו בפלפולים הלכתיים על מנת לברר את האמת. ניתן להמשיל זאת לאדם היושב בחשך ומאמץ את עיניו על מנת לראות. חכמי בבל פיתחו כשרונות שבארץ ישראל כלל לא היו זקוקים להם. השל"ה אומר כי כאשר משלבים את היכולת המפולפלת שפותחה בחוץ לארץ יחד עם לימוד מעשה המרכבה, ניתן להתעלות בכמה דרגות מעלה. רבי יוחנן היה בקיא במעשה מרכבה והיה מבעלי הסוד, ואכן מצאנו מאמרים רבים שאמר רבי יוחנן בשמו של רבי שמעון בר יוחאי.

רבי יוחנן תמיד מופיע בתור הסמכות האחרונה. מצאנו בגמרא שהיה ויכוח בין שני אמוראים בבבל בעניין מסוים, אך הויכוח מסתיים כאשר מגיע חכם מארץ ישראל ואומר שרבי יוחנן פסק באופן מסוים וכולם מקבלים את פסיקתו.

אחד מחכמי בבל שעלה לארץ ישראל על מנת ללמוד אצל רבי יוחנן היה רבי זירא (ראה שיעור בנושא "שלושת השבועות"). אחת ההלכות שלמד מרבי יוחנן הייתה (ברכות ט:):

      אמר רבי יוחנן: איזהו בן עולם הבא? זהו הסומך גאולה לתפילה.

ובהמשך הגמרא מסופר:

העיד רבי יוסי בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים: כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל היום כולו. אמר רבי זירא: איני והא אנא סמכי ואיתזקי!? אמר ליה: במאי איתזקת? דאמטיית אסא לבי מלכא. התם נמי מבעי לך למיהב אגרא למחזי אפי מלכא, דאמר רבי יוחנן לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל. ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם.

רבי זירא מתלונן שלמרות שהוא הסמיך גאולה לתפילה, הוא כן ניזוק אותו היום, שהרי לקחו אותו לעבוד בבית המלך. וענו לו שאל יחשב בעיניו דבר קטן להילקח לעבודת המלך, כפי שאמר רבי יוחנן. רבי יוחנן לימד שיש קדושה גם בפוליטיקה, גם שם יש עבודת ה'. יש ערך גם למלכות. רבי יוחנן הוא "גאוליסט" גדול, עוסק בענייני הגאולה.



היחס ליופי ולאסתטיקה

רבי יוחנן העריך מאוד את חיי העולם הזה. מצאנו אצל חלק מחכמי הגמרא אהבה לייסורים, כמו רבי אלעזר בן רבי שמעון ועוד אחרים, שבאמצעות הייסורים מרקו את עונותיהם והתעלו במדרגות הקדושה. אך מסופר בגמרא (ברכות ה:) שכאשר רבי יוחנן היה חולה, באו תלמידיו לבקרו ושאלו אותו האם הוא מקבל את ייסורי המחלה באהבה, שהרי השכר על הייסורים הוא גדול מאוד. רבי יוחנן ענה להם: לא הן ולא שכרן. לפי שיטת רבי יוחנן ניתן להגיע למדרגות הגבוהות ביותר גם ללא הייסורים. אם יש ייסורים, אז שיהיה גם שכרם, אבל לכתחילה עדיף ללא ייסורים כלל. זהו חלק מהנורמליות בארץ ישראל – אהבת החיים.

מימד מעניים נוסף אצל רבי יוחנן – אהבת היופי והאסתטיקה. הגמרא מספרת (ברכות ה:):

רבי אליעזר חלש. על לגביה רבי יוחנן. חזא דהוה קא גני בבית אפל, גלייה לדרעיה ונפל נהורא. חזייה דהוה קא בכי רבי אליעזר. אמר ליה: אמאי קא בכית? אי משום תורה דלא אפשת שנינו, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. ואי משום מזוני, לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות. ואי משום בני, דין גרמא דעשיראה ביר. אמר ליה: להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא. אמר ליה: על דא ודאי קא בכית, ובכו תרוייהו. אדהכי והכי אמר ליה: חביבין עליך יסורין? אמר ליה: לא הן ולא שכרן. אמר ליה: הב לי ידך. יהב ליה ידיה ואוקמיה. 

רבי יוחנן בא לבקר את רבי אלעזר שהיה חולה. רבי אלעזר היה עני מאוד ולא היה לו כסף למאור ולכן שכב בחדר חשוך. כאשר ראה זאת רבי יוחנן הוא חשף את זרועו, והיופי שהיה בו הואר החדר. רבי אלעזר החל לבכות וכאשר רבי יוחנן ניסה לברר מדוע הוא בוכה, אמר לו שהוא בוכה על יופיו של רבי יוחנן שעתיד להיטמן באדמה. אמר לו רבי יוחנן: על זה אכן ראוי לבכות, ושניהם בכו יחד.

את הסיפור המוזר הזה ניתן להבין לפי דברי הגמרא במקום אחר (בבא מציעא פד.) שם מעיד רבי יוחנן על עצמו:

      "אנא אישתיירי משפירי ירושלים"

כלומר שרבי יוחנן היה יפה כיפים שבאנשי ירושלים. ירושלים הייתה עיר יפה כיון שהשכינה שרתה בה. והשכינה עשתה את פניהם של יושבי העיר יפים. יופי זה היה הולך ונעלם לאחר החורבן, ורבי יוחנן היה השריד ההיסטורי האחרון ליופי זה. כאשר רבי יוחנן ימות, יעלם השריד האחרון לשכינה, ועם ישראל ייכנס לגלות מוחלטת. רבי יוחנן הוא הרושם האחרון של השראת השכינה בישראל. לכן בכו רבי אלעזר ורבי יוחנן, הם בכו על החורבן שבא לידי ביטוי ביופיו של רבי יוחנן.

במסכת סנהדרין (צב:) מובאת מחלוקת לגבי מי הם המתים שהחייה יחזקאל בחזון העצמות היבשות. הגמרא מביאה מספר דעות, כאשר הדעה האחרונה היא של רבי יוחנן:

רבי יוחנן אמר: אלו מתים שבבקעת דורא. ואמר רבי יוחנן: "מנהר אשל עד רבת בקעת דורא", שבשעה שהגלה נבוכדנצר הרשע את ישראל, היו בהן בחורים שהיו מגנין את החמה ביופיין. והיו כשדיות רואות אותן ושופעות זבות. אמרו לבעליהן ובעליהן למלך. צוה המלך והרגום, ועדיין היו שופעות זבות, צוה המלך ורמסום.

רבי יוחנן אומר שהמתים אותם החייה יחזקאל היו הבחורים היפים שבישראל, שהכשדים הרגו אותם כיון שהיופי שלהם בלבל את נשיהם. רבי יוחנן היפה מספר לנו כי באחרית הימים עתיד היופי הפיסי של ישראל לחזור. דבריו של רבי יוחנן עומדים בניגוד גמור לסיפור על רבי יהושע בן חנניה המופיע בגמרא (תענית ז.):

כדאמרה ליה ברתיה דקיסר לרבי יהושע בן חנניה: אי חכמה מפוארה בכלי מכוער? אמר לה: אביך רמי חמרא במני דפחרא? אמרה ליה: אלא במאי נירמי?! אמר לה: אתון דחשביתו רמו במאני דהבא וכספא. אזלה ואמרה ליה לאבוה: רמייא לחמרא במני דהבא וכספא, ותקיף. אתו ואמרו ליה, אמר לה לברתיה: מאן אמר לך הכי? אמרה ליה: רבי יהושע בן חנניה. קריוהו, אמר ליה: אמאי אמרת לה הכי? אמר ליה: כי היכי דאמרה לי אמרי לה. והא איכא שפירי דגמירי? אי הוו סנו טפי הוו גמירי. 

ביתו של הקיסר התפלאה כיצד רבי יהושע כל כך חכם בזמן שהוא כל כך מכוער. והוא ענה לה במשל, שגם את היין הישן והטוב אין שומרים בכלי זהב אלא בכלים פשוטים על מנת לשמור על איכותו. המסקנה מסיפור זה היא שאין תלמידי חכמים שהם יפים. ומיד שואלת הגמרא: והרי ראינו שיש תלמידי חכמים שהם גם יפים? וענה הגמרא כי אם הם היו מכוערים הם היו חכמים יותר. שלומר שהיופי והאסתטיקה הם מכשול והפרעה לחכמה. יש להבין שתפיסה זו נכונה לגלות בלבד, שכן בגלות היופי והאסתטיקה שייכים לאומות העולם. אבל במצב הנורמלי, בארץ ישראל, האסתטיות נותנת ביטוי חיצוני לחכמה הפנימית.

הגמרא מתארת לנו את יופיו של רבי יוחנן (בבא מציעא פד.):

האי מאן דבעי מחזי שופריה דרבי יוחנן: נייתי כסא דכספא מבי סלקי, ונמלייה פרצידיא דרומנא סומקא, ונהדר ליה כלילא דוורדא סומקא לפומיה, ונותביה בין שמשא לטולא. ההוא זהרורי מעין שופריה דרבי יוחנן.

על מנת לדמות את יופיו של רבי יוחנן יש לקחת כוס כסף חדשה שיצאה הרגע מבית האומן (עדיין מעט צהובה מהאש), למלא את הכוס בגרעיני רימון אדומים, לשים סביב פי הכוס עלים של ורדים אדומים, ולהניח את הכוס בין השמש והצל. הזהר שיצא מקרני השמש המשתקפות בכוס – זהו מעין יופיו של רבי יוחנן. ננסה להבין את משמעות הדברים.

הכוס - היא משל לחכמה כפי שמצאנו בעוד מקומות בספרות חז"ל.

הכסף – זו מידת החסד. רבי יוחנן היה איש שכולו חסד. ידוע מה שאמר רבי יוחנן שאפילו פושעי ישראל הרי הם מלאים מצוות כרימון. רבי יוחנן ראה את הפנימיות בכל אחד מישראל, חכמה המלאה בחסד.

גרעינים אדומים - למרות שיש בהם שמלאים בעוונות, עדיין רבי יוחנן היה רואה את הפנימיות שבהם.

עלים של ורד אדום – משל לכנסת ישראל שנמשלה לשושנה בין החוחים. כפי שיש לשושנה שלוש עשרה עלים, כך לישראל יש שלוש עשרה מידות רחמים.

לפיו סביב – רמז לשמירת הלשון.

בין שמש לצל – איילת השחר, משל לגאולה.

האור העולה מתורת הגאולה המלאה חסד ומאירה בפנימיות הסגולית של כל אחד מישראל – זו תורתו של רבי יוחנן.



רבי יוחנן וריש לקיש

הגמרא מספרת כיצד נפגשו רבי יוחנן וריש לקיש (בבא מציעא פד.):

יומא חד הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא. חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה. אמר ליה: חילך לאורייתא, אמר ליה: שופרך לנשי. אמר ליה: אי הדרת בך יהיבנא לך אחותי דשפירא מינאי. קביל עליה. בעי למיהדר לאתויי מאניה ולא מצי הדר אקרייה ואתנייה ושוייה גברא רבא. יומא חד הוו מפלגי בי מדרשא: הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר, מאימתי מקבלין טומאה? משעת גמר מלאכתן. ומאימתי גמר מלאכתן? רבי יוחנן אמר: משיצרפם בכבשן, ריש לקיש אמר: משיצחצחן במים. אמר ליה: לסטאה בלסטיותיה ידע. אמר ליה: ומאי אהנת לי? התם רבי קרו לי הכא רבי קרו לי. אמר ליה: אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה. חלש דעתיה דרבי יוחנן. חלש ריש לקיש, אתאי אחתיה קא בכיא, אמרה ליה: עשה בשביל בני. אמר לה (ירמיהו מט, יא): "עזבה יתומיך אני אחיה". עשה בשביל אלמנותי. אמר לה: "ואלמנותיך עלי תבטחו". נח נפשיה דרבי שמעון בן לקיש והוה קא מצטער רבי יוחנן בתריה טובא. אמרו רבנן מאן ליזיל ליתביה לדעתיה ניזיל רבי אלעזר בן פדת דמחדדין שמעתתיה אזל יתיב קמיה כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה תניא דמסייעא לך אמר את כבר לקישא בר לקישא כי הוה אמינא מילתא הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא ומפריקנא ליה עשרין וארבעה פרוקי וממילא רווחא שמעתא ואת אמרת תניא דמסייע לך אטו לא ידענא דשפיר קאמינא הוה קא אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר היכא את בר לקישא היכא את בר לקישא והוה קא צוח עד דשף דעתיה [מיניה] בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה

יום אחד שחה רבי יוחנן בירדן. ראה אותו ריש לקיש (שהיה אז ראש כנופיית שודדים), וכיון שרבי יוחנן היה יפה תואר וללא זקן, הוא חשב שזו אשה וקפץ אחריו לנהר. רבי יוחנן שראה את כוחו הגדול של ריש לקיש אמר לו שהוא מתאים להיות תלמיד חכם. ריש לקיש ענה לו שהיופי שלו מתאים לנשים. רבי יוחנן הבטיח לרחש לקיש שאם הוא יחזור בתשובה וילך ללמוד תורה, הרי הוא יתן לו את אחותו שהייתה יפה ממנו לאשה. רבי יוחנן לא פחד להחזיר בתשובה גם את הגרועים שבישראל, זה היה חלק חשוב בתורת החסד של רבי יוחנן.

הסוף של הקשר בין רבי יוחנן לריש לקיש הוא בעל סוף עצוב, כפי שמתואר בגמרא שלמעלה. יום אחד התווכחו רבי יוחנן וריש לקיש לגבי מתי הוא גמר המלאכה של כלים מסוימים ובהם גם סייף, סכין ופגיון. כאשר ריש לקיש לא קבל את דעתו של רבי יוחנן, אמר לו רבי יוחנן שאין זה מפתיע, כיון שגנב מבין בענייני גנבים. ריש לקיש נעלב מדברי רבי יוחנן ונהייה חולה. באה אחותו של רבי יוחנן לבקש מרבי יוחנן שיתפלל על בעלה והוא סרב, ותרץ את סרובו על ידי פסוקים שנבא ירמיהו על אדום.

רבי יוחנן הבחין שאף על פי שריש לקיש הפך לצדיק ולתלמיד חכם גדול, עדיין נשארה בו נקודה אדומית. לאחר שריש לקיש מת, היה רבי יוחנן מצטער מאוד ולא התנחם עד שלבסוף גם הוא נפטר.



סיום

בהיסטוריה היהודית מופיעות עוד כמה דמויות הדומות לרבי יוחנן, לדוגמא: הרמח"ל והרב קוק. רבי יוחנן היה אדם שאיחד כמה מעלות בסינתזה אחת: תלמיד חכם גדול, איש חסד, בעל אהבה עצומה לארץ ישראל, חוש לאסתטיקה ויופי וסתרי תורה. גם ברב קוק מצאנו תכונות אלו. הרב קוק היה הרב של ארץ ישראל, הוא לימד את תורת החסד, שלט בתורה כולה, היה רגיש לענייני יופי ואסתטיקה – התחייה התרבותית, והיה גדול המקובלים בדורו. כאשר רוצים להביא את הגאולה, יש צורך בצדיק מהטיפוס של רבי יוחנן.

לפני כמאתים וחמישים שנה הרמח"ל עלה לארץ ישראל. הרמח"ל הוא אביהן של שלוש תנועות מרכזיות בעם ישראל. הנזיר אומר ב"קול הנבואה", כי תנועת החסידות, תנועת המוסר ותנועת ההשכלה העוינוות זו את זו, כולן מקורן ברמח"ל. תנועת החסידות מקורה בספר "קלח פתחי חכמה", תנועת המוסר מקורה בספר "מסילת ישרים", ותנועת ההשכלה שאבה את השראתה מ"לישרים תהילה" ו"מגדל עוז" מחזות ושירים שנכתבו על ידי הרמח"ל. יש דעה באקדמיה הגורסת שהיו שלושה רמח"ל שונים, כיון שהם אינם מצליחים להתמודד עם הסתירות לכאורה שיש בין ספריו השונים של הרמח"ל. אך הנזיר הראה שיש מקור אחד לכל, איחוד בין: הרז, המוסר והשיר. והוא גם מביא הוכחות שזהו המקור של חכמת הנבואה בארץ ישראל. אנשי מעלה, כדוגמת רבי יוחנן, המאחדים את כל זרמי החיים של תורת ישראל.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)