הרב אורי שרקי

רבי עקיבא - סיכומי שיעורים






הרב אורי שרקי

רבי עקיבא

סיכום שיעור, בעריכת ר' אברהם כליפא




רבי עקיבא בן יוסף, היה בן גרים. היתה לכך השלכה מעשית, כאשר חכמים רצו למנות ראש סנהדרין במקום רבן גמליאל, לא מנו את רבי עקיבא למרות גדולתו בתורה מאחר ואין לגר זכות אבות (ברכות כז, ב). מאידך גיסא, מכיון שרבי עקיבא היה בן גרים, הוא יכול היה לגלות דברים שמשה רבנו לא גילה. נאמר בתלמוד (ר"ה כא, ב): "חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד שנאמר ותחסרהו מעט מא-להים". עם ישראל ירד במצרים למ"ט שערי טומאה אך לא הגיעו לשער הנ' השייך למצרים ולאומות העולם. כל פעם שהוא עולה משער טומאה אחד, הוא מקבל שער בינה נוסף. כיון שמשה רבנו שקול כנגד של ישראל, הוא זכה למ"ט שערי בינה. אך רבי עקיבא שהוא בן גרים ובשורשו בא מן השער הנ', כאשר הוא עולה משם הוא מביא לעם ישראל אותו שער החמישים של הבינה שהיה חסר. מרבי עקיבא למדנו כיצד משלימים הגרים את הקומה של תורת משה ושל עם ישראל.

רבי עקיבא גם בא להשלים את התורה שבעל פה. התלמוד מספר (מנחות כט, ב): "בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבונו של עולם, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות. אמר לפניו: רבונו של עולם, הראהו לי. אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו". עד כאן הסיפור המשלי, ועליו יש לשאול: אם אותם חידושים שנאמרו בבית המדרש היו הלכה למשה מסיני, מדוע משה "לא ידע מה הן אומרים"?

משה ידע שהוא קיבל בהר סיני את יסודות המסורת, אשר במהלך הדורות יתבררו, יתעמקו ויתפתחו. משה דאג אם כל אותן ההתפתחויות של התורה שבעל פה שתבואנה במהלך השנים, תהיינה נאמנות למקור או חלילה רפורמה. כאשר משה שמע שדבריו העמוקים של רבי עקיבא הינם "הלכה למשה מסיני", הוא הבין שמדובר בענפים המתפשטים מן השורש שניתן בהר סיני, ולכן נחה דעתו.

ממעשה זה עולה שיש לרבי עקיבא יכולת מיוחדת להיות מוסר התורה שבעל פה לדורות. התלמוד אומר (סנהדרין פו, א): אמר רבי יוחנן סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא. הוא עמוד התורה שבעל פה.

מרבי עקיבא למדנו מהי מהותה של התורה: "ואהבתך לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה" (ב"ר כד, ז ועוד). הסביר הרב יהודא אשכנזי: ואהבת לרעך כמוך, זה הכלל של גדול בתורה. כלומר אם הינך רוצה לדעת אם מישהו גדול בתורה, עליך לבחון האם המסר העולה מכלל תורתו הוא "ואהבת לרעך כמוך". רבי עקיבא למד זאת בדרך קשה: כל תלמידיו נהרגו במרד בר כוכבא משום שלא נהגו כבוד זה בזה. כאשר הוא הקים דור החדש של תלמידים, שהקימו את התורה בישראל, רבי עקיבא הניח את הערך של "ואהבת לרעך כמוך" כבסיס של כל התורה כולה.

רבי עקיבא לא הסתפק ללמד ש"ואהבת" זהו היסוד של כל התורה כולה, אלא ידע את ערכה של האהבה ואפילו התנסה בה: החל מאהבתו לרחל אשתו - בתו של כלבא שבוע, בהיותו רועה בין הרועים, מלאכה שיש בה כר פורה לרומנטיקה. מכוח התנסות זו רבי עקיבא לימד שכל השירים קודש, ושיר השירים - שיר אהבה - הוא קודש קודשים. אהבתו זאת הלכה וצמחה עד שהפכה לאהבת ד', שכאשר סרקו את בשרו במסרקות של ברזל, אמר (ברכות סא, ב): "אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?!". ישנו קשר ורצף אצל רבי עקיבא בין אהבת אשתו, אהבת רועים, אהבת רעים, ואהבת ד'. כל האהבות שזורות כאהבה אחת גדולה שעל ידה שם שמים מתגלה.

רבי עקיבא תמך בהתקוממות הצבאית והמדינית נגד רומא במרד בר כוכבא. רבי עקיבא שידע להבחין מה הוא האופי של הגאולה המשיחית, אמר על בר כוכבא: דין מלכא משיחא, זהו מלך המשיח. למרות שהמרד נכשל בשעתו, רבי עקיבא לימדנו איך המשיחיות צריכה להופיע בעולם, והדמות של בן כוזיבא היא זו שממנה אנו צריכים לקבל השראה. מכוח תמיכתו של רבי עקיבא בבן כוזיבא, הופיעו בדורנו צעירי ישראל שהלכו בדרכו של בן כוזיבא וגאלו את ישראל דרך מדינת ישראל. צדק מי שאמר "רצף אחד קושר בין רבי עקיבא לבין הרב קוק, צופה הגאולה של דורנו".




הרב אורי שרקי

רבי עקיבא

ט' באייר תשס"ג

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




רבי עקיבא הינו דמות מרכזית בתורה שבעל פה, באומה הישראלית ובספירת העומר, שבא כידוע מתו עשרים וארבעה אלף מתלמידיו, ואנו מתאבלים לזכרם. לרבי עקיבא יש אישיות ייחודית. הוא אמנם הופיע בשלב מאוחר יחסית של ההיסטוריה של האומה הישראלית, אך מבחינת ערכו הוא משתווה לאבות האומה. מצאנו שמחשיבים את רבי עקיבא כמשה רבנו וכעזרא הסופר. רבי עקיבא הוא המשלים של השרשרת האדירה של גדולי האומה. רבי עקיבא הינו קדמון מצד ערכו למרות שעל פי זמנו הוא מאוחר.

רוב רובה של התורה שבעל פה, המשנה והתלמוד, עוצבו בעיקר בבית מדרשו של רבי עקיבא. כמובן שישנם עוד בתי מדרש הבאים לידי ביטוי בתורה שבעל פה, אבל אין כל ספק שבית מדרשו של רבי עקיבא הוא המרכזי והמשמעותי ביותר.

לרבי עקיבא יש דמות מיוחדת, בעלת ערך סגולי הרבה מעבר למעמדו כתנא בין שאר התנאים בתקופת המשנה. יש אצל רבי עקיבא ייחודיות שנצטרך לעמוד עליה.



חירות פנימית

יש לברר מה התכונה המרכזית המאפיינת את רבי עקיבא. רבי עקיבא הוא זה שאמר (ירושלמי נדרים ל: ועוד):

      "ואהבת לרעך כמוך" – זהו כלל גדול בתורה.

רבי עקיבא גם מסר את נפשו על קידוש ה', ועוד דברים רבים. נראה לומר שהבסיס לכל הגודל העצום של רבי עקיבא נעוץ בתכונת החירות שלו. רבי עקיבא היה אדם בעל מחשבה ללא מעצורים, ללא גבולות. מחשבה שבאה מעומק נשמתו. רבי עקיבא לא פחד להתמודד עם השאלות השורשיות והסבוכות ביותר מכל הבחינות. ותכונה זו היא שזיכתה אותו להגיע לעומקה של תורה.

במסכת אבות (ו, ב) נאמר:

ואומר (שנות לב, טז): "והלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות". אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.

הפשט של המשנה הוא שרק מי שעוסק בתורה הוא בן חורין אמיתי. אך ניתן להבין את המשנה גם באופן אחר. ישנה שייכות בין חירות אמיתית לבין עסק התורה. תנאי בסיסי ללימוד תורה הוא להיות בן חורין, ומי שאינו בן חורין ואין לו חירות אמיתית, לא יכול ללמוד תורה באמת. עבור אדם שאינו בן חורין, התורה עלולה להופיע דווקא כעול. אצל רבי עקיבא היתה חירות פנימית גדולה ביותר, ומתוך כך הוא הצליח לכוון לעומקה של תורה, שהיא באה מחירותו של בורא עולם.



השער החמישים

בגמרא (ראש השנה כא:) נאמר:

      חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחת. שנאמר (תהלים ח, ו): "ותחסרהו מעט מאלוקים".

ישנם חמישים שערי בינה בעולם, ומשה רבנו זכה להשיג רק ארבעים ותשעה מתוכם, ולא זכה לשער החמישים. ישנם גבולות ליכולת ההשגה של האדם, גדול ככל שיהיה, ואף חכם ונביא. אבל אותו שער החמישים שלא נתגלה למשה רבנו, כן נתגלה לרבי עקיבא ולחבריו. וכמובן צריך לברר מכוח מה זכה דווקא רבי עקיבא למה שמשה רבנו לא זכה לו.

ישנו הסבר על דרך הדרוש, והוא הסבר אמיתי ונכון. משה רבנו שקול כנגד כל עם ישראל, ולכן גם כוחו הוא כוחה של כל האומה הישראלית. זהו אמנם כוח עצום מאוד, אך למשה רבנו לא יכול להיות מעבר לכוח זה. כאשר בני ישראל היו במצרים הם ירדו עד לארבעים ותשע שערי טומאה. לאחר שהקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים, במשך ארבעים ותשעה הימים עד לחג השבועות, הם השיגו בכל יום שער בינה אחד, עד שלפני מתן תורה, הגיעו לארבעים ותשעה שערי בינה. ומשה רבנו זכה לקבל שערי בינה אלו כיון שהוא שקול כנגד כל האומה.

אבל בדיוק מסיבה זו, משה רבנו לא זכה לשער החמישים. כיון שבני ישראל לא ירדו לשער החמישים של הטומאה, הם גם לא זכו לשער החמישים של הבינה. ויש להבין את משמעות הדברים. אם בני ישראל היו יורדים לחמישים שערי טומאה במצרים, אזי לקב"ה לא היתה לכאורה זכות להוציא אותם ממצרים. אין כל הצדקה למעשה זה, שהרי לא היה כל הבדל בין בני ישראל למצרים, אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה. אמנם בני ישראל היו יוצאים ממצרים, אבל הדבר היה תלוי אך ורק בהחלטה של בני ישראל, ולא ברצונו של הקב"ה. החלטה חופשית לגמרי. אבל הקב"ה לא לקח סיכון. הקב"ה לא יכול להרשות לעצמו להסתכן ולהיות תלוי בהחלטה של בני ישראל, במיוחד כאשר מדובר בתהליך ההיסטורי החשוב ביותר בתולדות העולם. לכן הקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים לפני שיכלו להגיע לשער החמישים של הטומאה, ולהידמות לגויים.

השער החמישים של הבינה מציין דעת אלוקים שבאה מתוך חירות. רבי עקיבא הוא בן גרים. שורשו של רבי עקיבא הוא מאומות העולם, שיש בהם את שער החמישים של הטומאה. ולכן דווקא רבי עקיבא, ולא משה רבנו, מסוגל להשיג את שער הבינה החמישים. זה מה שרבי עקיבא מוסיף: את השער החמישים ואת חירות המחשבה.

ישנם דברים שמגבילים את האדם – שאלות שאין להם תשובה, תיקו. מה שחסר לנו זה השער החמישים. ברגע שיש לנו את השער החמישים הבעיות יכולות להיפטר, שכן: תיקו + 'נ' = תיקון. ולכן לרבי עקיבא יש את היכולת להתמודד עם השאלות הקשות ביותר.

על רבי עקיבא נאמר שהיה דורש תגי אותיות. התגים הינם החלק באות שאינו מבוטא. התגים הם החלק הנסתר שבאותיות. השורש הנסתר של הדברים בא לידי ביטוי במשנתו של רבי עקיבא. בין המאמרים הרבים של רבי עקיבא המופיעים בתורה שבעל פה, ניתן למצוא מספר סוגיות מחשבתיות שלא ניתן למצוא אצל אף חכם או פילוסוף לפניו, ואצל מעטים מאוד לאחריו.



"הכל צפוי והרשות נתונה"

ישנו עוד מאמר מפורסם מאוד של רבי עקיבא בפרקי אבות (ג, טו):

      הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה.

הרמב"ם בפירושו לפרקי אבות כותב כי זה מן המאמרים העמוקים, וראוי הוא לרבי עקיבא. מדברי הרמב"ם משמע, שעל מנת לומר משנה זו צריך להיות במדרגה מיוחדת, ולא כל אדם היה יכול לאומרה. כמובן שראשית יש להבין מה כל כך עמוק במשפט זה.

למעשה משפט זה מציב שאלה גדולה מאוד וגם פותר אותה. השאלה היא שאלת הידיעה והבחירה החופשית. זוהי שאלה מפורסמת מאוד, הנפוצה בעיקר אצל בני נוער מתבגרים. אם הקב"ה יודע מראש הכל, אז איפה יש לאדם בחירה חופשית? ישנה סתירה בין "הרשות נתונה" - הבחירה החופשית של האדם, לבין "הכל צפוי" - יכולתו של הקב"ה לדעת הכל. בניסיון לתרץ קושיה זו, כבר נכתבו ספרים רבים בארץ ובעולם, ובהם ניתנו מספר תשובות לשאלה זו:

  • הכל צפוי ולכן הרשות לא נתונה.
  • הרשות נתונה ולכן לא הכל צפוי.
  • פתרונות מיסטיים שונים.
  • יש שאמרו בפשטות שאין להם תשובה לסתירה זו.

במשנה קצרה זו בפרקי אבות, אומר לנו רבי עקיבא שהיהדות מאמינה כי הכל צפוי וגם שהרשות נתונה, ומכאן תסתדר בכוחות עצמך. רבי עקיבא לקח על עצמו לדון בבעיות שפתרונן תלוי בשער החמישים, ופתר אותנו מלעסוק בהן. הגמרא (מנחות כט:) מספרת:

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כוחו. כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: ריבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני.

זהו סיפור תמוה ביותר. שכן היינו מצפים ממשה רבנו, שכאשר שמע את רבי עקיבא אומר "הלכה למשה מסיני", הוא יקום ויצעק: לא אמרתי את זה! אלא, יש להבין שמשה רבנו ידע שהתורה עתידה להשתנות ולהתחדש במרוצת הדורות. חששו של משה רבנו היה האם ההתפתחות של תורתו תישאר נאמנה למקור, או שמא תיווצר תורה חדשה. לכן כאשר שמע משה רבנו את רבי עקיבא אומר לתלמידיו: "הלכה למשה מסיני", נתיישבה דעתו של משה רבנו, שכן הוא ראה שתורתו של רבי עקיבא נשארה נאמנה לתורתו. דווקא כאשר ניגשים לתורה מתוך חירות פנימית אמיתית, ניתן להגיע למעמקי התורה האלוקית.



לימודו של רבי עקיבא

נקודה נוספת בה בולטת משנתו של רבי עקיבא היא הדיוק. מתחילת דרכו היה רבי עקיבא מקשה קושיות. כאשר התחיל ללמוד תורה היה שואל את מורו: א' זו למה נכתבה? ב' זו למה נכתבה? רבי עקיבא היה שואל שאלות לא רגילות, והיה מתעכב על כל פרט ופרט, עד שהצליח לחדור לעומק העניין. לכן גם מסופר על רבי עקיבא, שראה אבן שהמים עשו בה חור, ואמר שאם המים יכולים לעשות כך באבן, ודאי התורה שנמשלה לאש יכולה לחדור לתוכי – שאני בשר ודם.

מתוך צורת לימוד זו התפתחה שיטה שלמה של דרשות מפסוקים שעמדה בניגוד לשיטות אחרות, כגון זו של רבי ישמעאל. רבי עקיבא היה מוציא הלכות מאות מיותרת. דוגמא למחלוקת בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל, היא לגבי דינה של בת כהן שזנתה (ןיקרא כא, ט):

      "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תישרף"

לדעת רבי ישמעאל, רק בת כהן מאורסת תישרף, אך אם היא נשואה דינה כשאר בנות ישראל בחנק. רבי עקיבא לעומת זאת לומד מהאות 'ו', המיותרת לכאורה בפסוק, שהיא באה לרבות גם בת כהן נשואה. בגמרא (סנהדרין נא.) מקשה רבי ישמעאל על רבי עקיבא: וכי מפני שאתה דורש "בת" "ובת", נוציא זו לשריפה?! רבי ישמעאל לא אוהב את שיטת לימודו של רבי עקיבא, הוא מעדיף את הכלל של "דיברה תורה בלשון בני אדם". רבי ישמעאל יותר פשטן מרבי עקיבא.

ישנו מאמר מופלא המופיע מספר פעמים בגמרא (סנהדרין סז:, חגיגה יד.):

      אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות.

רבי אלעזר אומר לרבי עקיבא שחבל שיבזבז את זמנו התעסקות באגדוץ, עדיף שיתעסק בעומקה של הלכה. ויש להבין למה מתכוון רבי אלעזר בן עזריה. שהרי ידוע לנו שההגדה היא החלק העמוק והנסתר שבתורה. וראוי לאדם גדול וחכם כרבי עקיבא לעסוק באגדה ולא רק בהלכה?

מסביר המהר"ל שנגעים ואהלות הם הלכות מופשטות, כלומר שעל מנת להבינן על בוריין יש צורך לפתח חשיבה מופשטת. ולכך התכוון רבי אלעזר בן עזריה, שרבי עקיבא לא צריך להסתכל וללמוד את האגדות באופן רגיל, אלא דווקא דרך לימוד נגעים ואהלות, דרך הסתכלות מופשטת יש לרדת לעומקן של האגדות.



ארבעה נכנסו לפרדס

רבי עקיבא היה אחד מאלו שנכנסו לפרדס, כפי שמספרת הגמרא (חגיגה יד:):

תנו רבנן: ארבעה נכנסו לפרדס, ואלו הן: בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור אל תאמרו "מים מים", משום שנאמר (תהלים קא, ז): "דובר שקרים לא יכוון לנגד עיני". בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר (תהלים קטז, יט): "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". בן זומא הציץ ונפגע, עליו הכתוב אומר (משלי כה, טז): "דבש מצאת אכול  דייך פן תשבענו והקאתו". אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום.

הפרדס הוא אותם סתרי תורה שהיו גלויים לנביאים, ולאחר שפסקה הנבואה מישראל, נשארו השגות אלו בתור חכמה. ולכן על מנת להשיג השגות אלו נדרשת חכמה מיוחדת והכנה מיוחדת. הרמב"ם מסביר שהסיבה ששלושת החכמים לא יצאו בשלום, היא מפני שהם לא נכנסו בשלום. כלומר שהם לא הכינו את עצמם כראוי, ולכן לא יכלו להבין כראוי את מה שראו. רק רבי עקיבא הכין את עצמו כראוי, ולכן יצא בשלום. הדבר דומה לאנשים המסתכלים בשמש ללא כל אמצעי הגנה, וכתוצאה מכך הם מתעוורים. אך מי שמתכונן כראוי יכול לצאת בשלום.

הגמרא מספרת לנו שרבי עקיבא ראה שחבריו אינם מוכנים, ולכן נתן להם עצה: כאשר הם מגיעים למקום אבני שיש טהור, שלא יאמרו מים מים. ישנם פירושים רבים לדברים סתומים אלו.

הסבר אחד טוען כי כאשר האדם עוסק בעניינים פנימיים ומהותיים, באבני היסוד, הוא עלול להגיע לידי הטלת שניות באלוקות. כלומר הוא עלול לטעות בהבנת הדברים ולחשוב כי יש שני בוראים, בורא אחד למים העליונים ובורא אחר למים התחתונים. אזהרתו של רבי עקיבא היא: כאשר מגיעים לשורש הדברים, להיזהר שלא ליפול לשניות.

ר' נחמן מברסלב הסביר את הדברים באופן אחר. "מים מים" – אלו הן הדמעות, הגורמות לדברים להראות באופן מטושטש. כאשר האדם עוסק בשורשי החיים ובמהותם, עליו להיות בשמחה ולא בעצב. רבי עקיבא מזהיר את חבריו שהעצב לא יטשטש את האמת.

אבני השיש הטהור אלו הם הדברים הבסיסיים, המוצקים. הגמרא וההלכה אלו הם דברים לוגיים, אבל האמונה אינה דבר מוצק, אלא היא נוזלית כמים. רבי עקיבא מסביר, כי שורשה של האמונה גם הוא מוצק כאבני שיש.



כל ה"את"-ין שבתורה

מהיכן למד רבי עקיבא את שיטת הדיוק החודר לעומק? אחד מרבותיו של רבי עקיבא היה נחום איש גמזו. נחום איש גמזו היה דורש את כל ה"את"-ין שבתורה, שהם באו לרבות משהו מסוים. וכך אומרת הגמרא (שבועות כה:):

אמר רבי יוחנן: רבי ישמעאל ששימש את רבי נחוניא בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל ופרט, איהו נמי דורש בכלל ופרט. רבי עקיבא ששימש את נחום איש גם זו שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט, איהו נמי דורש ריבה ומיעט.

רבי נחום איש גמזו, שכנראה נקרא לעיתים בשם רבי נחמיה העמסוני, אכן דרש את כל ה"את"-ין שבתורה למעט אחד, כפי שמספרת הגמרא (פסחים כב.):

כדתניא: שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל אתים שבתורה. כיון שהגיע ל: "את ה' אלוקיך תירא" (דברים י, כ), פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: "את ה' אלוקיך תירא", לרבות תלמידי חכמים.

רבי נחמיה העמסוני היה מרבה כל "את" שכתוב בתורה, כגון: "את השמים" – לרבות את הכוכבים, "ואת הארץ" – לרבות את תולדותיה של הארץ. אך כאשר הוא הגיע ל "את ה' אלוקיך תירא", הוא חשש לרבות מהמילה "את", שכן הלימוד עלול ליחס לנברא את המורא מה'. עד שבא רבי עקיבא וריבה מ"את" זה: לרבות תלמידי חכמים.

רבי עקיבא אינו מפחד לייחס מורא לתלמידי חכמים נבראים, מעין המורא מהקב"ה. [אולי ניתן לומר שרבי נחמיה העמסוני גדל בין תלמידי חכמים כל חייו ולכן הוא לא פחד מהם, אבל רבי עקיבא הוא בעל תשובה ולכן כן היה ירא מתלמידי חכמים.]

הרב קוק מסביר במאמרי הראי"ה את ההבדל בין נחמיה העמסוני לרבי עקיבא. נחמיה העמסוני חי בתקופה בה החלה להופיע הנצרות. הנצרות הובילה מהלך של טשטוש בין בשר ודם לבין האלוקות, ורבי נחמיה העמסוני לא רצה לתת פתח למינים ולכן לא דרש את "את ה' אלוקיך תירא". רבי עקיבא חי כבר בתקופה בה התנתקה הנצרות מהיהדות, וכעת כבר אין סיבה להסתיר את הידיעה הזו מהעולם, ולכן רבי עקיבא מעז לרבות את ה"את" הזה. רבי עקיבא מביא אותנו לידיעה כי האדם אינו אלוקים (בניגוד לנצרות), אך ישנם אנשים שהשכינה שורה עליהם, ומהם צריך לירא.

זוהי שיטתו של רבי עקיבא, לדייק מכל מלה ואות. בעבר הלא רחוק היה ניסיון לבטל את המילה "את" מהשפה העברית, אך האקדמיה ללשון העברית סירבה. לא ניתן לבטל את ה"את", כיון שבעולם ישנם גם צדדים נסתרים, שהמילה "את" מייצגת, ואנשים כרבי עקיבא, יודעים לגלות דברים אלו.



מידותיו של רבי עקיבא

היכולת של רבי עקיבא להעמיק בתורה גורמת לו לעשות בירורים רבים, אך הוא היה צריך לשלם מחיר גדול. שכן רבי עקיבא נכנס לבית המדרש רק כשהיה בן ארבעים שנה, ועד אז היה עם הארץ. אלא שרבי עקיבא היה עם הארץ מרצון, הוא לא רצה להיכנס לבית המדרש. הרב מוטי אלון מסביר כי רבי עקיבא לא רצה להתקלקל בית המדרש. הוא ראה שיש שם קלקול, וידע שאם יכנס לשם בטרם סיים לעבוד על מידותיו, הוא עלול להתקלקל. רבי עקיבא היה מוכן לשלם את המחיר, ולהיות עם הארץ במשך ארבעים שנה, עד שיקנה את המידות הנדרשות. לכן גם מספר רבי עקיבא (פסחים מט:):

תניא: אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ, אמרתי מי יתן  לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי אמור ככלב? אמר להן: זה נושך ושובר עצם, וזה נושך ואינו שובר עצם.

ניתן לראות מדבריו של רבי עקיבא, כי היתה בו שנאה עזה לתמידי חכמים, היה בו משהו שהתנגד לעצמיות שלהם. לכאורה אמירה כזו מעידה על מידות רעות שהיו ברבי עקיבא. אך מצד שני רחל, בתו של כלבא שבוע רצתה להתחתן עם רבי עקיבא בגלל שראתה בו מידות טובות. שאלה זו שואל התוספות, והוא מתרץ שלרבי עקיבא היתה סברה חזקה להתנגד לתלמידי חכמים. בתקופת חכמי המשנה היו הלכות מיוחדות בנוגע לקשר של תלמידי חכמים עם עמי ארצות, וחכמים גזרו כי עם הארץ מטמא תלמיד חכם. לכן כאשר היה תלמיד חכם מדבר עם עם הארץ היתה סכנה שהתלמיד חכם יטמא מהרוק של עם הארץ, והיו מדברים אתם ממרחק. רבי עקיבא סבר שהתנהגות זו אינה נאותה, וכי התלמיד חכמים הם סנובים ומתנשאים, ולכן שנאם.

כאשר מנסים לברר מי צדק, רבי עקיבא או חכמי המשנה, נראה כי שני הצדדים צדקו. אכן היתה נדרשת זהירות מצד תלמידי חכמים שלא להיטמא מעם הארץ, אלא שהם היו צריכים לעשות זאת באופן שלא יעליב את עמי הארצות. לעיתים השנאה לתלמידי החכמים נובעת מכשל של תלמידי החכמים עצמם ולא של שונאיהם. רק לאחר ארבעים שנה, בהן עבד רבי עקיבא על מידותיו וברר את מה שדרש בירור, נכנס רבי עקיבא לבית המדרש ואז הוא נהפך לראש החבורה ולגדול האומה.



רחל

שיטתו של רבי עקיבא טובה גם עבורנו. ראשית יש לעבוד על המידות, לפני ששוקעים בעולם התורה. אלא שאנו לא צריכים ארבעים שנה, רבי עקיבא כבר עשה את העבודה עבורנו. דבר נוסף שצריך ללמוד מרבי עקיבא בארבעים שנותיו הראשונות הוא שעל מנת לרכוש מידות טובות צריך למצוא בחורה טובה, שהיא תהפוך את המידות הטובות שבך לבסיס להתקדמות הלאה.

רחל באה מבית של תורה. ברור שאביה לא הסכים שהיא תתחתן עם רבי עקיבא (נדרים נ.). כלבא שבוע לא שנא את רבי עקיבא, אלא שהוא שהיה עשיר גדול ותלמיד חכם חשב שראוי שבתו תתחתן עם תלמיד חכם. סירובו של כלבא שבוע לא נבע מסיבה כספית או אישית, אלא שהוא לא היה מוכן שבתו תינשא לעם הארץ. גם מצד רחל עצמה היה דרוש מאמץ על מנת להבחין שאביה לא צודק. היא היתה צריכה להבחין במה שגנוז בפנימיותו של רבי עקיבא, והצליחה בכך.

רבי עקיבא הבטיח לרחל כאשר הוא יתעשר הוא יקנה לה "ירושלים של זהב", שהיה מן תכשיט מקובל באותם ימים. ואכן לאחר שלמד עשרים וארבע שנים ונהיה לתלמיד חכם גדול, הוא קנה לה תכשיט זה, שהיה יקר ביותר. ומסופר שאשתו של רבן גמליאל קנאה ברחל על כך שבעלה קנה לה תכשיט כל כך יקר. אמר לה רבן גמליאל שאף אחת לא הקריבה כל כך הרבה למען לימוד התורה של בעלה כפי שרחל הקריבה למען רבי עקיבא.



מרד בר כוכבא

יתכן מאוד כי רק אדם גדול  כמו רבי עקיבא הבין מהי האחדות האמיתית בין הקודש לבין החיים. הדבר בא לידי ביטוי בתמיכתו של רבי עקיבא בבר כוכבא ובמרד נגד הרומאים (ירושלמי תענית כד.). למעשה המרד ברומאים הוכן מבחינה פוליטית / מדינית על ידי רבי עקיבא. בר כוכבא לא היה תלמיד חכם ואילו רבי עקיבא היה גדול הדור, ולמרות זאת רבי עקיבא היה נושא כליו. ומצאנו גם שרבי עקיבא אמר על בר כוכבא שהוא מלכא משיחא – שהוא ראוי להיות המלך המשיח. רבי עקיבא ראה ערך משיחי בהתעוררות הלאומית שיצר המרד. לא כולם ראו את הקדושה שהיתה במרד, אך רבי עקיבא הראה להם את הקדושה.

[בר כוכבא גם גמל לרבי עקיבא על תמיכתו בו, על חלק מהמטבעות שנמצאו מתקופת בר כוכבא מוטבעים ארבעת המינים: אתרוג אחד, לולב אחד, הדס אחד וערבה אחת. זוהי לא ההלכה, אלא שיטת רבי עקיבא במשנה. רבי עקיבא הדפיס את הספרים שלו על המטבעות של בר כוכבא]

במדרשי חז"ל השונים מופיעים סיפורים רבים על רבי עקיבא שביקר בקהילות יהודיות בכל רחבי הארץ וגם בחוץ לארץ, כגון דגניה ונהרדעא. רבי עקיבא הסתובב בכל המקומות בהם יש יהודים על מנת להכין את המרד. הוא הקים גיס חמישי בתוך האימפריה הרומאית. גם בהגדה של פסח מופיע הסיפור המפורסם:

מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

בני ברק היתה עירו של רבי עקיבא. וצריך לברר מדוע באו גדולי הדור דווקא לביתו של רבי עקיבא הצעיר (שכן רבי אליעזר ורבי יהושע היו רבותיו של רבי עקיבא), לכאורה היה רבי עקיבא צריך לבוא למקומם? ועוד צריך לברר מדוע התלמידים עמדו בחוץ במשך כל הלילה, מדוע לא נכנסו לשמוע שיחת תלמידי חכמים, ועוד גדולי האומה?

אלא יש להבין שחמשת החכמים עסקו ביציאת מצרים שלהם, בתכנון המרד ברומאים. זו הסיבה שהם באו למקומו של רבי עקיבא, שהיה מיוזמי וממתכנני המרד. וזו גם הסיבה שהתלמידים היו בחוץ כל הלילה, שכן הם שמרו שלא יבואו רומאים או מלשינים. והם ישבו עד שבאו התלמידים ואמרו להם שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית, כלומר עלתה אילת השחר שהיא סימן לגאולתם של ישראל.



עשרים וארבעה אלף תלמידים

רבי עקיבא שילם מחיר כבד על המרד. עשרים וארבעה אלף מתלמידיו נהרגו בקרבות עם הרומאים. תלמידי רבי עקיבא היו ככל הנראה הכוח המרכזי שלחם ברומאים, ולכן המספר הגבוה של ההרוגים. בגמרא לא מופיע במפורש שתלמידי רבי עקיבא מתו במרד, אלא נאמר (יבמות סב:):

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא רבי חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רבי נחמן: אסכרה.

בגמרא נאמר שהם מתו מיתה רעה, אך לא מוסבר באיזו מיתה רעה. רבי נחמן אומר שמיתה רעה היא אסכרה, שהיא מן מגפה, כיון שבדרך כלל כאשר אומרים מיתה רעה מתכוונים למגפה זו, אך אין זה מחייב. מה עוד, שמצאנו במקומות רבים בגמרא (בבא קמא נא. סנהדרין מה. ועוד) שלומדים מהפסוק: "ואהבת לרעך כמוך" – ברור לו מיתה יפה, שאינה מבזה את המת. ומכאן ניתן להסיק כי מיתה רעה, שכן מבזה את המת זו מיתה בחרב. כלומר, ניתן ללמוד מהגמרא שעשרים וארבעת אלף תלמידי רבי עקיבא מתו בחרב במרד ברומאים. בנוסף מצאנו באיגרת רב שרירא גאון שהוא כותב שתלמידי רבי עקיבא נהרגו בשמד. ובכל מקום שמצאנו שמד בתקופת הגאונים, הכוונה היא למרד בר כוכבא.

למרות שאיגרת רב שרירא היא מקור יחיד לכך, מצאנו עוד רמזים בגמרא לכך שתלמידי רבי עקיבא מתו במרד. הגמרא (מועד קטן כא:) מספרת:

מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא. נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול. בשעת פטירתן עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר: אחינו בית ישראל שמעו, אפילו שני בנים חתנים מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם.

בניו של רבי עקיבא, שמן הסתם היו גם תלמידיו מתו. רבי עקיבא כנראה התרגש מרוב האנשים שבאו לנחמו, ואמר שאפילו אם בניו היו חתנים הוא היה מנוחם. ללא ספק אמירה תמוהה ביותר. אלא שרבי עקיבא רצה לומר שכיון שהמלחמה ברומאים היא מלחמת מצוה, הרי יוצאים למלחמה גם חתן מחדרו וכלה מחופתה. ואמר רבי עקיבא שאף אם בניו היו חתנים שנהרגו במלחמת המצווה הוא היה מנוחם מן העם הגדול שבא לנחמו. וכן מצאנו שהגמרא מספרת (מועד קטן כח:):

תנו רבנן: כשמתו בניו של רבי ישמעאל, נכנסו ארבעה זקנים לנחמו: רבי טרפון ורבי יוסי הגלילי ורבי אלעזר בן עזריה.... נענה רבי עקיבא ואמר (זכריה יב, יא): "ביום ההוא יגדל המספד בירושלים כמספד הדדרימון בבקעת מגידון". ואמר רב יוסף: אלאמלא תרגומיה דהאי קרא לא הוה ידענא. מאי קאמר? בעידנא ההוא יסגי מספדא בירושלים כמספדא דאחאב בר עמרי דקטל יתיה הדדרימון בר טברימון, וכמספד דיאשיה בר אמון דקטל יתיה פרעה חגירא בבקעת מגידו. והלא דברים קל וחומר: ומה אחאב מלך ישראל שלא עשה אלא דבר אחד טוב דכתיב (מלכים א כב, לה): "והמלך היה מעמד במרכבה נכח ארם", כך בניו של רבי ישמעאל על אחת כמה וכמה.

רבי עקיבא מקשר בין מיתתו של אחאב במלחמה מול ארם, לבין מיתת בניו של רבי ישמעאל. המעשה הטוב שעשה אחאב היה, שהוא לא נשאר מאחור, אלא נלחם בחזית. והוא לא ירד מהמרכבה למרות שידע שהדבר עלול להביא למותו. וכפי שאחאב מת במלחמה, כך מתו גם בניו של רבי ישמעאל במלחמה עם הרומאים. גם הפסוק שהביא רבי עקיבא מספר זכריה מדבר על המספד הגדול שעתיד להיות בירושלים לאחר מות משיח בן יוסף. כנראה שרבי עקיבא בחר דווקא פסוק זה על מנת לרמוז על בר כוכבא, שהוא ראה בו משיח.

למרות שרוב חכמי ישראל נטשו את בר כוכבא לאחר שראו שהוא אינו תלמיד חכם, הרי רבי עקיבא נשאר לתמוך בו עד שבר כוכבא נהרג. רבי עקיבא לא התיאש ולא פחד גם למסור את נפשו, כיון שהוא ידע שזו היא הדרך הנכונה של העבודה המשיחית.

שאלה: מדוע רבי עקיבא תמך בבר כוכבא ובמרד חסר סיכוי?

תשובה: המרד לא היה חסר סיכוי. בספרי ההיסטוריה מסופר על לגיון רומאי שלם שנכנס לשטח שהיה בשליטתו של בר כוכבא, ולא חזר משם אף חייל. היו סיכויים סבירים לניצחון במרד. יש הטוענים שאם רבי עקיבא לא היה תומך במרד ומעוררו, ייתכן ולא היה כל העם יוצא לגלות. רעיון זה מופרך מעיקרו. המרד היה הכרחי לפני הגלות. אם המרד לא היה מתקיים יתכן והגלות היתה מכלה את עם ישראל. המרד ברומאים נתן לעם את הכוח להמשיך ולשמור על זהותו העצמית כאומה. בעצם תמיכתו של רבי עקיבא במרד הוא הקים את מדינת היהודים.



שיר השירים – קודש קודשים

נקודה חשובה באישיותו של רבי עקיבא, היא היותו בעל אישיות שלמה, החודרת לעומק העניין, ולא משאירה פרטים בלתי מבוררים. יש ברבי עקיבא דרישה לשלמות, עד כדי כך שהוא לא הסכים לחיות פחות ממאה ועשרים שנה. זוהי מדרגה של אדם שלם.

רבי עקיבא אינו דורש שלמות רק מעצמו, אלא הוא דורש (ירושלמי נדרים ל:) גם את אחדות הכל, "ואהבת לרעך כמוך" – זהו כלל גדול בתורה. הקדושה שבאהבה כוללת את כל המדרגות של האהבה. אהבתו הראשונה של רבי עקיבא היתה לרחל אשתו. זוהי אהבה פסטורלית, אהבת רועה צאן. ישנם אנשים אשר אינם מסוגלים לראות איך שאהבה פשוטה היא בעצמה אהבת ה'. לכן גם כשאותם אנשים קוראים את שיר-השירים, הם אומרים שזה סתם שיר אהבה. אך אהבה אמיתית כוללת את כל מדרגות האהבה. לכן דווקא רבי עקיבא הוא זה שאמר: כל השירים קודש, ושיר השירים קודש קודשים.

בדרך כלל בכל דבר יש קודש וחול. הדבר המיחד את שיר השירים שזהו שיר חול – שיר אהבה בין גבר לאשה, עד שאפילו שם ה' אינו מופיע בו. אך זהו שיר של חול שכולו קודש, ולכן זהו קודש קודשים. חשוב להדגיש כי שיר השירים אינו משל לאהבת ה' וכנסת ישראל. אהבת איש ואישה, כאשר היא אמיתית וטהורה, היא עצמה הופכת להיות אהבת ה' ולאהבת הקוסמוס והכל עניין אחד.

מצאנו עוד מקום שנקרא קודש קודשים – בבית המקדש. בקודש הקודשים היה הארון שבתוכו היתה התורה, ואילו מעל הארון היו הכרובים – ילד וילדה מחובקים, סמל לאהבה. גם בבית המקדש, בקודש הקודשים, מצאנו חול וקודש מעורבבים יחד, הטהרה האמיתית.



היחס לאומות העולם

אהבתו של  רבי עקיבא מתפשטת על האנושות בכללה, שכן רבי עקיבא הוא זה שאמר (אבות ג, יד):

חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט, ו): "כי בצלם אלוקים עשה את האדם".

דווקא בין שניים מתלמידיו החשובים של רבי עקיבא מצאנו מחלוקת בנוגע  ליחס לגויים. בגמרא (עבןדה זרה ג.) מובאת בריתא בשם רבי מאיר:

היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? שנאמר (ויקרא יח, ה): "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". כהנים לווים וישראלים לא נאמר, אלא  האדם. הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול.

רבי מאיר הולך לכיוון האוניברסלי, הכללי ביותר. לעומתו מצאנו את רבי שמעון בר יוחאי אומר: טוב שבנחשים רצוץ את מוחו. לכאורה שני הפכים גמורים. הרב קוק במוסר אביך מסביר כי אין מחלוקת בין רבי מאיר לרבי שמעון בר יוחאי. שיטתו של רבי עקיבא היא שאהבת כל אדם באשר הוא, היא ההתפשטות של עם ישראל. האהבה לאומה היא בגלל שעל ידי אהבה זו עתידים לתקן את כל העולם. ולכן מי שאינו אוהב את כל העולם אינו אוהב את עם ישראל. ומכאן נובע ההבדל בין רבי מאיר לרבי שמעון בר יוחאי. רבי מאיר דיבר על תכלית האהבה, ואילו רבי שמעון בר יוחאי דיבר על בסיס האהבה, על המרכז ממנו יוצאים החוצה.

עוצמת האהבה של רבי עקיבא לכל אדם התפשטה עד כדי התערבות בפסקי דין. שכן אמרו רבי עקיבא ורבי טרפון, שאם הם היו יושבים בסנהדרין, לא היה נהרג אדם מעולם.



"בכל נפשך" – אפילו נוטל נשמתך

מספרת הגמרא (ברכות סא:):

תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה... אמרו לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו פפוס מי הביאך לכאן? אמר ליה: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרן במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו עד כאן?! אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה (דברים ו, ה): "בכל נפשך" – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד.

רבי עקיבא, שכל ימיו היו הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך", רק הוא היה יכול להקריב את נפשו על פסוק זה. רבי עקיבא סבל ייסורים קשים מאוד לפני מותו. וצריך לברר מדוע הוא קיבל על עצמו ייסורים אלו, הרי היה ביכולתו לומר את השם המפורש ולהינצל מייסורים אלו?

הרב קוק מסביר שאין זה מתאים למדרגתו של רבי עקיבא. אם היה נוהג רבי עקיבא כך, הוא היה במדרגתו של סוקרטס, שהיא נמוכה יותר. שכן סוקרטס אמר שהוא לא מפחד למות, ולכן כאשר נתנו לו כוס רעל הוא שתה אותה ומת. מהלך כזה מעיד על זלזול בערך החיים. רבי עקיבא לא זלזל בחיים, רבי עקיבא רצה להקריב גם את רגשותיו לקב"ה. גם הכאב והייסורים הם חלק מרגשותיו של האדם, ורבי עקיבא לא רצה שהם יחסרו, הוא רצה להקריב את הכל בשלמות.

רבי עקיבא הוא איש של אהבה טוטאלית. מתחיל באהבתו לרחל, ממשיך ב "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), ומשם באהבה לכל אדם – חביב אדם שנברא בצלם, משם ממשיך לאהבת ה' בשיר השירים, ומסיים בשעת מיתתו.

בתחילת השיעור הבאנו את הגמרא במנחות המספרת שמשה רבנו ישב בבית מדרשו של רבי עקיבא וראה כיצד הוא דורש כל אותו ואות. לאחר שנחה דעתו של משה רבנו, ממשיכה שם הגמרא (מנחות כט:):

אמר לפניו: ריבונו של עולם הראתני תורתו, הראני שכרו. אמר לו: חזור לאחוריך. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין. אמר לפניו: ריבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה? אמר ליה: שתוק, כך עלה במחשבה לפני.

מדוע הקב"ה לא אומר למשה רבנו רק "שתוק", מדוע התוספת של: כך עלתה במחשבה לפני? אלא שהקב"ה רצה לומר למשה רבנו שרבי עקיבא הוא המשכה הישיר של המחשבה הראשונית של הבריאה. שכן ידוע שהקב"ה רצה לברוא את העולם במידת הדין, אך לאחר שראה שאין העולם עומד בכך שיתף גם את מידת הרחמים. ושורש נשמתו של רבי עקיבא הוא מהמחשבה הראשונה, של עולם שנברא במידת הדין בלבד. וזה מה שאמר הקב"ה למשה רבנו: שתוק – השתק את המחשבות הרגילות, ואז תוכל להבין את שורש נשמתו של רבי עקיבא – מי שמקבל על עצמו את הדין לגמרי.

מדוע לא עושים הילולא ביום פטירתו של רבי עקיבא? שהרי בפטירתו של צדיק תורתו מתחילה להתגלות (ראה שיעור על אהרן הכהן). רבי צדוק הכהן מסביר שאכן היינו צריכים לעשות הילולא ביום פטירתו של רבי עקיבא, אלא שבגלל שהוא מת בייסורים, אנו עושים את ההילולא ביום הסתלקותו של תלמידו רבי שמעון בר יוחאי, ומתכוונים באופן נסתר לרבי עקיבא.



סיום

בגמרא (סנהדרין פו.) מובא המאמר הבא: דאמר רבי יוחנן: סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא. כמעט כל תורתם של התנאים היא על פי שיטתו של רבי עקיבא. אשרי חלקו של רבי עקיבא, ואשרינו שזכינו לחכם כזה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)