הרב אורי שרקי

יהושע בן נון

כ"ו באדר ב' תשס"ג

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




יהושע בן נון הינו המנהיג הראשון לאחר משה רבנו, וספר יהושע הוא הספר הראשון מספרי הנביאים. ליהושע בן נון יש אישיות יוצאת דופן.

תורת משה מגיעה אלינו דרך אישיותו של יהושע בן נון. ליהושע יש תפקיד חשוב מאוד של נאמנות לתורת משה. יהושע הוא החוליה המקשרת בין התגלות תורת משה לשאר הדורות.

יהושע מופיע כתלמידו של משה רבנו, איש הצבא, מלך ישראל. יהושע הוא האיש שכבש את ארץ ישראל עבור כל הדורות. יש להתבונן על אישיותו, תורתו ומפעלו הפוליטי – צבאי.



יהושע ויוסף

ליהושע יש תכונה אחת בולטת מאוד – ה"יוספיות". יהושע הוא נשיאו של שבט אפרים, יהושע גם נשלח לתור את הארץ כנציגו של שבט אפרים מבין שנים עשר המרגלים. בני שבט אפרים ידועים כמצטיינים בצבאיות שלהם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במקומות רבים בספר תהלים, כגון (פ, ג):

      "לבני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו"

ניתן ללמוד מפסוק זה כי בניה של רחל עסוקים במלחמות. על מנת להוציא לפועל את תורתו של משה רבנו הלכה למעשה, היה חייב להיבחר אדם בעל יכולת צבאית. הדבר בולט גם בשנות חייו של יהושע. יהושע חי מאה ועשר שנים, בדיוק כמו יוסף הצדיק. על שניהם אמרו חז"ל שהיו ראויים לחיות מאה ועשרים שנים, אלא שבעקבות חטאיהם הורידו להם עשר שנים והם חיו רק מאה ועשר שנים. חטאו של יוסף הצדיק היה ששמע את אחיו אומרים עשר פעמים "עבדיך" ולא מחה בפניהם. חטאו של יהושע היה שלא הזדרז לסיים את כיבושה של ארץ ישראל, כיון שרצה להאריך ימים.



משה ויהושע – חמה ולבנה

תפקידו העיקרי של משה רבנו היה להיות רב, ואילו תפקידו העיקרי של יהושע היה להיות הרמטכ"ל, איש מלחמה. בפרשת פנחס, כאשר הקב"ה מצווה על משה לעלות על הר נבו בשנה הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים, משה רבנו מבקש מהקב"ה למנות לו מחליף ראוי (במדבר כז, טו – יח):

"וידבר ה' אל משה לאמר. יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו. והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וציווית אותו לעיניהם. ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל"

אם למשה רבנו היה ברור שיהושע הוא המתאים להחליפו בתור המנהיג של עם ישראל, הרי הוא לא היה צריך לבקש מהקב"ה שיבחר לו מחליף? אלא שמשה רבנו חשב שאולי אחד מבניו יירש את גדולתו, ולא כך היה.

חז"ל מספרים לנו שיהושע היה מסדר את הספסלים בבית מדרשו של משה רבנו. יהושע הגיע לרמה גבוהה מאוד של ביטול עצמו לעומת משה רבנו מצד הרגשתו הפנימית. עוד מוסיפים חז"ל לספר לנו, כי יהושע היה יוצא אל מחוץ לאוהל ואוסף חתיכות גדולות של מן, והיה אומר שהן בשביל משה רבו.

יכולת ההתבטלות של אישיותו של יהושע כלפי משה רבנו היא זו שהכשירה אותו להיות המנהיג של עם ישראל לאחר מותו של משה. אחרי משה רבנו עם ישראל זקוק למנהיג שיהיה נאמן לחלוטין לתורתו של משה רבנו. לכן דרשו חז"ל (בבא בתרא עה.):

כיוצא בדבר אתה אומר: "ונתת מהודך עליו", ולא כל הודך. זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה. אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה.

ההבדל בין החמה ללבנה הוא שכל אורה של הלבנה מגיע מהחמה, ואין לה אור מקורי משל עצמה. כך גם יהושע כל האור שלו, כל תורתו הגיעה ממשה רבנו ולא משל עצמו. יש הבדל מהותי בין משה רבנו ליהושע. הבדל שלא נובע מפרטיות אלא מהתבטלות.

פני החמה שהיו למשה רבנו מסמלים כח כביר. למשה רבנו היתה אישיות שלא נתנה מקום לאף אישיות אחרת (כיון שדרגתו של משה רבנו היתה גבוהה כל כך). ואכן כאשר משה רבנו נחלש, מתפנה מקום גם לאחרים ואלדד ומידד מתחילים להתנבא במחנה. דווקא יהושע הוא זה שמנסה לעצור בעדם. יהושע מתגלה כמי שמקנא לכביריות של משה רבנו.

במעשה מי מריבה, משה רבנו נפסל מלהכניס את בני ישראל לארץ ישראל. הרב זצ"ל (כתב יהודה ???) מסביר שמשה רבנו היה כל כך שליט בעולם, שהיה בדרגה של פני חמה. והנהגה זו אינה מתאימה לארץ ישראל. בארץ ישראל צריך לשלוט באמצעות כוחות הטבע, צריך לפנות מקום לעולם הטבעי לבטא את עצמו. לכן צריך פני לבנה ולא פני חמה, כיון שהלבנה אמנם שולטת ברקיע אך היא גם נותנת מקום לכוכבים. הלבנה אינה שלטת בלעדית, בניגוד לחמה.

חטאו של משה רבנו היה שהוא הכה את הסלע במקום לדבר אליו, כיון שעל פי דרכו של משה רבנו בכוחו של המטה לפקוד על הסלע מה לעשות, שליטה כוללת. שיטתן של יהושע שונה משיטתו של משה רבנו. בסוף ספר יהושע מסופר על כך שבני ראובן ובני גד בנו מזבח, ושאר השבטים רצו לצאת למלחמה נגדם. יהושע היה שם אך לא עשה דבר. יהושע יודע שלפעמים הדרך הטובה ביותר לפתור משברים, היא לתת להם להיפתר מעצמם.

יהושע הקדיש את חייו לאומה, עד כדי כך שאפילו שכשהוא מת לא הספידו אותו כראוי. חז"ל אומרים כי בני ישראל לא הספידו את יהושע כיון שכולם היו עסוקים, זה בכרמו וזה בשדהו. יש להבין שהעובדה שיהושע לא הוספד היא לשבחו ולא לגנותו. בני ישראל היו כל כך עסוקים בבניין הארץ, בקיום המצוות אותן ציווה להם יהושע עצמו. הם קיימו בעצמם את מה שהוא ציווה להם.

יהושע הוא משבט אפרים ולא משבט יהודה. יהושע מצווה שלא לקחת מהשלל של יריחו דבר. עכן לעומת זאת היה משבט יהודה, וחז"ל מספרים שהיה עשיר שבישראל שבאותו הדור. עכן לא היה זקוק לקחת מהשלל של יריחו, היה לו מספיק כסף. עכן עשה זאת כיון שהתנגד אידיאולוגית לדרכו של יהושע. רצונו של יהושע הוא לקדש מקום אחד בארץ ישראל שיהיה קדוש יותר משאר המקומות. ואילו שיטתו של עכן היא שהכל קדוש, כל ארץ ישראל קדושה ואין צורך לקדש דווקא מקום מסוים יותר משאר המקומות. טעותו של עכן הייתה שהוא לא הבין שיש מדרגות בקודש. אמנם כל ארץ ישראל קדושה, אבל יש מקומות קדושים יותר ומקומות קדושים פחות. [ראה שיעור על יריחו]



תורתו של יהושע

יהושע הינו אישיות השותפה לחיבורה של התורה. שכן בסיומה של התורה נאמר (דברים לד, ה):

      "וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'"

מכאן ועד לסיומה של התורה ישנם שמונה פסוקים, והשאלה המתבקשת היא: אם משה רבנו מת, מי כתב את הפסוקים האלו? הגמרא (בבא בתרא טו.) דנה בסוגיה זו:

"תניא כמאן דאמר: שמונה פסוקים שבתורה יהושע כתבן דתני: "וימת שם משה עבד ה'". אפשר משה חי וכתב וימת שם משה? אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע דברי רבי יהודה ואמרי ליה רבי נחמיה. אמר לו רבי שמעון אפשר ספר תורה חסר אות אחת, וכתיב: "לקוח את ספר התורה הזה"? אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע...

רואים כי לפי אחת הדעות יהושע הוא זה שכתב את שמונה הפסוקים האחרונים בתורה. יהושע הוא השלמת התורה. יש צורך לכתוב בתורה שמשה רבנו מת, וזאת על מנת שנדע שיש המשך לתורה גם לאחר מותו של משה רבנו. הרמב"ן בפירושו לתורה (במדבר לז) אומר כי התורה שבעל פה מתחילה ביהושע, כיון שרק מימיו של יהושע יצאה התורה שבעל פה אל הפועל. גם ה"פחד יצחק" כותב שעיקר תורה שבעל פה מתחיל מיהושע בן נון. בסוף ספר יהושע מופיע הפסוק (כד, כו):

      "ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלוקים וייקח אבן גדולה ויקימה שם תחת האלה אשר במקדש ה'"

רק מתוך שלמות האחיזה בארץ ישראל תיתכן שלמות האחיזה בתורה בכלל. אין תורה שלמה ללא הביטוי הארץ-ישראלי.

כפי שראינו בגמרא רבי שמעון בר יוחאי חולק על הדעה האומרת כי יהושע כתב את שמונת הפסוקים האחרונים בתורה, והוא סובר כי משה רבנו כתבם בעצמו. הסברו של רבי שמעון הוא: אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע. הגאון מוילנא מפרש את המילה בדמע כערבוב (מלשון מדומע – תרומה המעורבבת עם חולין).

וכך הוא הסבר הדברים: כאשר הקב"ה מדבר כל האותיות מעורבבות ומשה רבנו אומר אותם, כלומר מעביר את דבר ה' לכלי דיבור אנושיים, והופך את האותיות למילים. אבל בשמונת הפסוקים האחרונים משה רבנו כותב בדמע, בלי לומר את המילים. לפי פירוש זה משה רבנו כתב את האותיות של שמונת הפסוקים האחרונים, ואילו יהושע רק חלק את שרשרת האותיות הרצופות למילים נפרדות ובעלות משמעות. ליהושע יש תפקיד בתור המסנן, המתרגם. לא תיתכן תורה רק מצד הנותן, מוכרחת להיות תורה גם מצד המקבל. יהושע הוא ממשיך התורה.



תפקידו של יהושע

במסכת עירובין (נד:) נאמר:

תנו רבנן: כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה. נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן. נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן. רבי יהודה אומר: לעולם אהרן לימין משה חוזר. נכנסו זקנים ושנה להם משה פירקן. נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להם משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלושה, וביד הזקנים שניים וביד כל העם אחד. נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו. נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן. נסתלקו בניו שנו להן זקנים פירקן. נמצא ביד הכל ארבעה.

כך מתארת הגמרא כיצד הועברה התורה מהגבורה דרך משה רבנו לכל העם. אבל היכן נמצא יהושע בשרשרת זו? התשובה לשאלה זו נמצאת בפרשת וילך, שם נאמר (דברים לא, ז – ט):

"ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם. וה' הוא ההולך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך לא תירא ולא תחת. ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל"

משה רבנו נתן ליהושע תפקיד צבאי / פוליטי בלבד. את התורה נותן משה רבנו לכהנים ולזקני העם, לכן יהושע לא מופיע בשרשרת העברת התורה כפי שהיא מתוארת בגמרא. יהושע בתור מלך מעביר את התורה שבכתב לכל העם במצוות הקהל, ואילו הכהנים מעבירים את התורה שבעל פה. הכהנים הם האחראים על התורה שבעל פה, זהו תפקידם. לעומת זאת המלך מעביר דברי מוסר. המוסר העולה מן הכתוב – זהו תפקידו של המלך, ואילו ההלכות הפרטיות הם התפקיד של הכהנים.

לכאורה ניתן להקשות על הגמרא בעירובין מהמשנה הראשונה במסכת אבות, שבה נאמר:

      "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים..."

אך לפי חלוקת התפקידים שהסברנו בין המלך לכהנים אין כל סתירה בין המשנה באבות לגמרא בעירובין. מסכת אבות היא מסכת של הלכות מוסר ודרך ארץ, זהו תפקידו של המלך – של יהושע. הגמרא בעירובין מדברת של סדר משנה, על התורה שבעל פה, וזה אינו עובר דרך המלך אלא דרך הכהנים. וכחה נוספת לכך ניתן לראות מדברי הגמרא בסנהדרין (לו.):

ואמר רבה בריה דרבא ואיתימא רבי הלל בריה דרבי וולס: מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד. ולא הא הוה יהושע? הוה אלעזר...

הגמרא אומרת כי יהושע אינו נכלל באלה שהיו להם גם תורה וגם גדולה. ליהושע היתה רק הגדולה, שהיה מלך על ישראל, ואילו התורה בתקופתו של יהושע היתה אצל אלעזר בן אהרן .

חז"ל דורשים על הפסוק (יהושע ח, יג):

      "וילן יהושע בעמק"

מלמד שהלך בעומקה של הלכה. לימוד התורה אינו במקום המלחמה. בלילה יהושע היה עוסק בתורה וביום היה נלחם. הרב הנזיר אומר שיהושע היה לומד הלכות מלחמה בלילה, על מנת שידע כיצד להילחם ביום.

למעשה בכל פעם שעם ישראל נכנס לארץ ישראל יש חידוש של התורה. אצל יהושע: "וילן שם בעמק". אצל עזרא הסופר חודש הכתב האשורי. וכאשר חזרנו לארץ ישראל בתקופה הציונית, היתה הופעה חדשה של התורה דרך תורתו של הרב קוק.

מימד נוסף של חידוש התורה על ידי יהושע, הוא מעמד הברכות והקללות בהר גריזים והר עיבל. למעשה מעמד זה הוא מתן התורה הארץ-ישראלית. במעמד הר סיני העם היה בתחתית ההר ואילו קול אלוקים בא מראש ההר. יהושע היה מוכרח לעשות טקס מחודש של קבלת התורה, כאשר העם למעלה, ואילו קול התורה באמצעות שבט לוי בוקע מלמטה. במעמד זה רואים כי התורה היא גם ארצית, ולא רק שמימית [ראה שיעור על יריחו].

עיקר מפעלו התורני של יהושע הוא עשר תקנות שתיקן לסדרי העם, וביניהן: היתר לאדם לשים את זבלו ברשות הרבים על מנת שישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, היתר ללכת בצידי השבילים בחורף, וכן הוא תקן דרכים וכבישים. יהושע מתעסק רבות בעניינים העירוניים. הוא רצה ללמדנו שדרך יישוב הארץ ופיתוחה אנו מחילים את שם ה' בעולם.



המלאך ביריחו

יהושע רואה מלאך ביריחו, כפי שמסופר (יהושע ה, יג – טו):

"ויהי בהיות יהושע ביריחו ויישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו וילך יהושע אליו ויאמר אליו הלנו אתה אם לצרינו. ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי וייפול יהושע אל פניו ארצה וישתחו ויאמר לו מה אדוני מדבר אל עבדו. ויאמר שר צבא ה' אל יהושע של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא ויעש יהושע כן"

הנביא מספר לנו על התגלות של מלאך עם חרב ביריחו. ישנם עוד מקומות בתנ"ך בהם מצאנו אזכור של מלאך וחרב שלופה בידו. מצאנו זאת אצל בלעם הרשע בדרכו לקלל את בני ישראל. גם בלעם היה באזור יריחו, שהרי באותו זמן בני ישראל חנו באזור יריחו, כפי שנאמר (במדבר כב, א – ב):

      "ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן יריחו. וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי"

אך מצאנו מקור קדום יותר למלאך וחרב בידו, וזהו המלאך השומר על הכניסה לגן עדן, כמו שמתואר בספר בראשית לאחר גירוש אדם וחוה מגן עדן (בראשית ג, כד):

      "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים"

מצאנו שלושה מקומות בהם מופיע מלאך (או כרוב) האוחז בידו חרב. אם יריחו היא הכניסה לארץ ישראל, הרי היא מקבילה לכניסה לגן עדן, ולכן בשני המקומות האלו אנו נתקלים במלאך עם חרב. וכשם שמשימתו של המלאך המוצב בשער גן עדן היא לשמור על דרך עץ החיים, זו גם משימתו של המלאך הנמצא ביריחו. שהרי התורה היא עץ החיים, והתורה נמצאת בארון הנמצא בקודש הקודשים בבית המקדש בירושלים. ולכן המלאך ביריחו שומר על הדרך לירושלים שם נמצא עץ החיים – התורה. כלומר, גם ביריחו המלאך שומר על דרך עץ החיים. גם הכרובים מופיעים בשני המקומות. גם בכניסה לגן עדן וגם על הפרוכת מצויירים כרובים, והם נמצאים גם על הכפורת המכסה את הארון. הכרובים הם שומרי הדרך של עץ החיים. [ראה שיעור על יריחו]

כל הנסים המתרחשים בספר יהושע ממוקמים בנחלתו של שבט בנימין: יריחו, בית חורון, עמק איילון, גבעון. הסיבה לכך היא שבאותה התקופה השכינה שרתה רק בנחלתו של שבט בנימין, וכיון שהכניסה לארץ היא ניסית היא התרחשה ראשית בנחלתו של בנימין.



חטא המרגלים

אחת הזכויות הגדולות ביותר של יהושע היא עמידתו האיתנה בחטא המרגלים. שניים עשר גדולי תורה יצאו ממחנה בני ישראל במטרה לבדוק האם ארץ כנען היא מקום טוב להקים בו את מדינת היהודים. מתוך השניים עשר האלו שניים היו ציונים: יהושע וכלב. הטיעון המרכזי של יהושע וכלב נאמר בעיצומו של הויכוח בינם לבין המרגלים (במדבר יג, ל):

      "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה"

יהושע וכלב סמכו על יכולתו של צבא ישראל לנצח במלחמה את עמי כנען. במהלך ויכוח זה משה רבנו שותק, הוא לא מביע את דעתו בויכוח. טיעונו של משה רבנו מובא רק בספר דברים, כאשר הוא סוקר את מהלך שנות הנדודים במדבר, ושם הוא אומר (דברים א, כט – ל):

"ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם. ה' אלוקיכם ההולך לכם הוא יילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם"

בפרשת דברים מובאת רק תגובתו של משה רבנו, ואילו תגובתם של יהושע וכלב אינה מוזכרת כלל. משה רבנו נראה כמוותר לבני ישראל על חולשתם ועל פחדם ומבטיח להם שה' ילחם להם. משה רבנו הוא מומחה בנסים וזו הדרך הנראית לו מתאימה לכיבוש הארץ. משה רבנו לא נכנס לארץ ישראל כיון  שהוא לא ענה לעם כפי שענו יהושע וכלב. המנהיג המתאים לכבוש את ארץ ישראל הוא זה שמוכן לאחוז את הנשק בידו ולהילחם, ולא רק לדבר על נסים ועל "ה' יילחם לכם". יהושע הוא איש הצבא, המפקד. גם משה רבנו אומר עליו (???): "יהושע יבוא לפני העם" – המפקד הולך ראשון.

יהושע התחבר אל קדושת הארץ. חז"ל מספרים לנו שיהושע נשא לאשה את רחב. חז"ל עוד מספרים כי שלושים ואחד מלכי כנען באו על רחב. רחב מחזיקה בתוכה את תמצית הכוח הכנעני, את כוחות השייכות לארץ. ועל מנת לרומם כוחות אלו ועל מנת לקדש את הארץ, צריך שהיא תימסר ליהושע. ועל ידי כוח זה מתחזקת האחיזה בארץ.

ליהושע אין בנים, אלא רק בנות. מצאצאיהם של יהושע ורחב קמו לעם ישראל נביאים, וביניהם ירמיהו ויחזקאל. ב"אגדת בראשית" מסופר שבגלל שהייתה משפחה אחת ביריחו שיהושע לא הרגה, משפחתה של רחב, עדיין נשאר פתח לאומות. לכן אחד מהנביאים שיצא מיהושע הוא ירמיהו, שניבא על חורבן בית ראשון. תמיד נשאר אחד מהגויים שנשאר בעל אחיזה בארץ ישראל.

ישנם שני מקומות אפשריים לאחיזה בארץ ישראל: עזה ויריחו. בני ישראל נכנסו לארץ דרך יריחו, אך התכנון המקורי היה דווקא דרך עזה ("דרך ארץ פלשתים"). ואכן אנו רואים שגם בהמשך הדורות יש לאומות העולם אחיזה במקומות אלו.



מלחמת העי

לאחר כיבוש העיר יריחו, יוצאים בני ישראל למלחמה עם העי, והם מפסידים בקרב. הנביא מספר (יהושע ז, ד – ה):

"ויעלו מן העם שמה כשלושת אלפים איש וינוסו לפני אנשי העי. ויכו מהם אנשי העי כשלושים ושישה איש וירדפום לפני השער עד השברים ויכום במורד ויימס לב העם ויהי למים"

מה פשר הביטוי "כשלושים ושישה איש"? או שנהרגו שלושים ושישה או שלא, שהרי אין זה מספר עגול? הגמרא מבארת את העניין (בבא בתרא קכא:):

...שנאמר: "ויכו מהם אנשי העי כשלושים ושישה איש", ותניא: שלושים ושישה ממש דברי רבי יהודה. אמר לו רבי נחמיה וכי נאמר שלושים ושישה? והלא לא נאמר אלא: כשלושים ושישה! אלא זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין.

בסנהדרין יש שבעים ואחד זקנים, ויאיר בן מנשה היה המופלא שבבית הדין, שהיה שקול כנגד חצי מהסנהדרין. וחצי של שבעים ואחד זה בערך שלושים ושש. עלינו להבין כי בין שלושת אלפי הלוחמים שיצאו לקרב עם העי היו גם תלמידי חכמים עצומים. ראוי ללמוד מכך גם לימינו, שגם בחורי ישיבה צריכים לצאת לשדה הקרב.

עדיין נותר להבין מדוע נהרג יאיר בן מנשה, הרי הוא לא חטא כלל. העונש לעם ישראל בא עקב מעילתו של עכן בשלל יריחו. אם כן הוא היה צריך למות ולא מישהו אחר? אלא שכל ישראל ערבים זה לזה. יש ללמוד מכך על ההדדיות בין כל חלקי האומה. הקשר בין כולם הוא כל כך חזק, עד שלא ניתן להפריד את האומה לחלקים או פרטים שונים, וכאשר אחד חוטא מישהו אחר עלול למות בגללו.

כאשר יש ביהלום פגם קטן, מלטשים את כל היהלום מחדש על מנת לתקנו. כך גם עם ישראל בתקופתו של יהושע, אחד חוטא וכל העם נענש, שכן "ישראל שחטא ישראל הוא". זהו מדד הסגולה של ישראל. דרך החטא מתגלה עוד משהו מסגולת ישראל. כל פעם שיש חטא צריך ללמוד ממנו על הסגולה הישראלית.



שלוש אגרות

הרמב"ם (הלכות מלכים ו, ה) כותב כיצד ניהל יהושע משא ומתן עם יושבי הארץ:

שלושה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ. הראשון שלח להם: מי שרוצה לברוח, יברח. וחזר ושלח: מי שרוצה להשלים, ישלים. וחזר ושלח: מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה. אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון? לפי ששלח להם בכלל ולא קיבלו, ולא ידעו משפט ישראל, ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום. ולמה קשה הדבר לנשיאים וראו שראוי להכותם על פי חרב לולי השבועה, מפני שכרתו להם ברית והרי הוא אומר: "לא תכרות להם ברית"? אלא היה דינם שיהיו למס עבדים, והואיל ובטעות נשבעו להן, בדין היה שיהרגו על שהטעום לולי חילול השם.

הגרגשי ברחו לאפריקה (לאזור תוניסיה), הגבעונים השלימו, וכל השאר עשו מלחמה. יש כאן יסוד לדורות: כל מי שמוכן לקבל את שלטון ישראל, אנו מוכנים לקבלו כתושב. אך מי שלא מוכן יש לו שתי אפשרויות: או שיברח, או שילחם.

הגבעונים שיקרו ליהושע וסיפרו לו שהם עם אחר, ובעקבות זאת ראשי העדה נשבעו להם שלא יהרגו אותם. לפי הדין היה מותר להורגם לאחר שהתגלתה התרמית, שהרי ראשי העדה נשבעו בטעות. אלא שאם היו הורגים את הגבעונים היה נגרם חילול השם גדול בעולם, שהיה מתפרסם בעולם שעם ישראל אינו עומד בשבועתו, ולכן לא הרגו אותם. גם בזמן מלחמה עם ישראל מקפיד שלא יהיה חילול השם.

בתשובות הראשונים מופיע שאת תפילת "עלינו לשבח" שאנו אומרים במוסף של ימים נוראים ובסיומה של כל תפילה תיקן יהושע ליד הירדן. בתחילתה של תפילה זו אנו מודים לקב"ה שלא עשנו כמו הגויים, ואילו בסיומה אנו מבקשים שכל בני בשר יקראו בשם ה'. הציפייה שלנו שתוצאות המלחמות שלנו עם הגויים אינן רק ציפיות לאומיות, אלא אנו מקווים שמלחמות אלו יביאו לתיקון העולם כולו במלכות שדי.



הגורלות

מצאנו אצל יהושע שתי פעמים שהוא משתמש בגורלות. בפעם הראשונה יהושע השתמש בגורל על מנת לגלות מי מעל בחרם של יריחו. בפעם השנייה יהושע משתמש בגורלות כאשר הוא מחלק את הארץ לשבטים.

מדוע יהושע משתמש בגורל על מנת לחלק את הארץ לשבטים? הסיבה היא שהשימוש בגורל נראה לכאורה פחות מושגח. כביכול התוצאות של הגורל הן יד המקרה ואינן נקבעות על ידי ההשגחה. יהושע רוצה להראות לעם ישראל שיש השגחה גם דרך הגורלות.

המקור הראשוני לשימוש בגורלות הוא בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים (ויקרא טז, ח):

      "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל"

יהושע מלמד את העם כי יש השגחה גם דרך אקראיות הגורל.



שמו של יהושע

שמו של יהושע שונה על ידי משה רבנו. בתחילה יהושע נקרא הושע (במדבר יג, טז):

      "אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן נון יהושע"

האות 'י' שהוספה לשמו של יהושע, היתה בהמתנה מאז נלקחה משרה אימנו. כאשר אותה 'י' שאלה את הקב"ה מה יעלה בגורלה, הוא הבטיח לה כי היא תימסר ליהושע.

במשפחתו של אברהם אבינו שרר ויכוח קשה בנושא: מהו היחס הראוי לאומות העולם. אברהם אבינו אהב את כל האנושות כולה, והוא לא רצה התייחסות מיוחדת לאומה אחת מעל לכל שאר האומות. לעומתו, שרה אימנו היא לאומנית. בגלל שרה אימנו גורש ישמעאל מבית אברהם אבינו. ה'י' של שרה אימנו מסמלת לאומנות וזו הסיבה שהיא הועברה משרה אימנו ליהושע.



"שמש בגבעון דום"

יהושע עצר את השמש. חז"ל אומרים שספר משנה תורה היה סגנון ליהושע, כלומר שיהושע היה רגיל ללמוד את ספר משנה תורה. כאשר עמד יהושע לפני השמש ואמר לו לעצור, השמש שאל למה? ויהושע ענה לו שכיון שהוא התעסק בספר שעל פיו נברא העולם, אזי הוא במדרגה גבוהה יותר מן השמש, שנברא על פי התורה.

הבעיה בנס זה של עצירת השמש והירח היא שאם כדור הארץ עצר את מהלכו לפרק זמן מסוים, הוא היה אמור להתפרק. על מנת לפתור בעיה זו, חייבים לקבל את פירושו של המהר"ל לנס זה. המהר"ל מסביר שהשמש כן שקע באותו היום, אך רק עבור הכנענים, ואילו עבור עם ישראל השמש נשאר להאיר בשמיים. קשה מאוד לתפוס זאת, שלחלק מהעולם השמש שקע ואילו לחלק אחר לא.

יש להבין שמי שעובר חוויה רוחנית מסוימת הוא הופך לחלק מהתופעה עצמה, הוא מתרומם למדרגה שבה מתרחש הנס, אך שאר העולם נשאר במדרגה הטבעית שלו. כך נוצר המצב שלכנענים היה חושך, ואילו לישראל היה אור.



יהושע ואלעזר

בכל פעם שמתרחשת גאולה לעם ישראל קמים לעם ישראל שני מנהיגים: יהושע ואלעזר. בכניסה לארץ ישראל יהושע הוא המלך ואלעזר הוא הכהן הגדול. כאשר עם ישראל חוזרים לארץ ישראל לאחר גלות בבל, הכהן הגדול הוא יהושע, ומנהיג העם הוא עזרא הסופר (עזרא דומה לאלעזר). בגמרא ישנו ויכוח לגבי הגאולה האחרונה (סנהדרין טז:):

"כתנאי, רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה אין נגאלין? אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב...

ישנו ויכוח בין רבי אליעזר לרבי יהושע על אופן הגאולה, האם על ישראל לעשות תשובה על מנת להיגאל או לא. שורש הויכוח הוא בהבנת משמעות הגאולה. ישנם שני אופנים להבין את משמעות הגאולה:

גאולה היא על ידי שהקב"ה עוזר למי שמוכן לעזור לעצמו – דעתו של רבי אליעזר.

גאולה היא על ידי שהקב"ה מושיע את מי שאינו מוכן לעזור לעצמו – דעתו של רבי יהושע.