הרב אורי שרקי
אחרי מות - להיכנס ולצאת
"שבת בשבתו", ניסן תשע"ד
שלש אפשרויות יש בשביל להיכנס אל הקודש פנימה. האחת היא להיות כמשה, הנכנס לפני ולפנים ללא כל הכנה מיוחדת, ללא בגדי כהונה וללא הקרבת קורבנות וללא שילוח של שעיר למדבר. משה הוא הדגם האידיאלי של האדם שאין בו פגם, ואינו נדרש לתקן דבר, כי אם לשמוע את דבר ה' מבין שני הכרובים.
האפשרות השניה היא להיות כאהרון, ולבצע את כל סדר העבודה שבפרשת אחרי מות. אהרון, שתפקידו לקרב את הרחוקים ולתקן את עיוותיהם, רשאי לבוא אל הקודש אם עשה ככל הנדרש כדי לסלק את העיכובים, שהם הרושם שהותירו העוונות באומה. לשם כך יש להעלות את כוחות המפעל של החיים בדמות הפר, ולערוך הפרדה בין כוחות הנפש הסוערים, הראויים להצטרף אל הקודש, בדמות השעיר הנעשה בפנים, ובין החלק של אותם כוחות שיש להשליך מהנפש, המבוטאים בשעיר המשולח לעזאזל.
האפשרות השלישית מיועדת לכהנים הגדולים לדורות. מי שאינו אהרון המקורי ואינו אלא יורשו, זקוק גם לזמן יחודי שיקל עליו לשאת את משא כפרת עוונותיהם של ישראל, אחת בשנה ביום הכיפורים, בזמן המסוגל לכפרה.
ההשתוקקות אל הקודש, כלומר החפץ להתאחד עם מקור החיים, היא נטיה קבועה בנשמת האדם. נטיה זו נושאת עמה את סכנותיה, כפי שראינו במעשה נדב ואביהוא.
בתיאור של סדר העבודה, מודגש שמו של אהרון: דבר אל אהרון, ונתן אהרון, והקריב אהרון, ועוד. אך בתיאור של הכניסה לפני ולפנים, נעלם אהרון: ולקח מלא המחתה, והביא, ונתן את הקטורת, והזה, וכדומה. התמיהה גדלה בכתוב לכאורה מחוסר הבנה: "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו, וכפר". הלוא אדם אחד יש שם, והוא אהרון עצמו! אין זה אלא שבאותה שעה אהרון בטל לעומת החויה. זו העלמה זמנית של אישיותו כלפי מקום ההתגלות. במצב כזה, יתכן שלא יחפוץ הכהן לשוב אל עולמנו, אחרי שטעם את טעמה של ההתבטלות אל מראה השכינה. עליה כזאת הינה עונג עליון עבור הכהן הגדול, אך אינה מיטיבה עם שולחיו, בני ישראל, ששלחו אותו על מנת להביא משורש החיים שפע טהרה אל עולמנו. לכן אומר הזוהר שהיו קושרים חוט אל רגלו של הכהן הגדול, על מנת שלא ישכח את העולם החיצון, שאותו הוא נשלח לתקן.
משום כך פיסגת ההתרגשות של יום הכיפורים איננה כניסת הכהן אל הקודש, כי אם יציאתו ממנו: מה נהדר כהן גדול בצאתו.