הרב אורי שרקי
מידות הראי"ה - רצון (סיכום שיעורים)
מתוך הסדרה "מידות הראי"ה" בערוץ מאיר
בעריכת ר' אברהם כליפא
כוח הרצון הינו אחד הדברים העמוקים והבלתי מובנים שבנפש האדם. מניין בא הרצון? יש אומרים שהוא תולדה של האינטרקציה בין מרכיבי האדם על כל גווניו וכוחות נפשו, כלומר בגלל מה שאני, כך אני רוצה. אלא שתפיסה זו שטחית למדי, שהרי הרבה אנשים נתונים לפעמים לאותן ההשפעות, אך התגובה של כל אחד לאותם הנתונים משתנה מאדם לאדם. אם כן, יש לאדם בחירה חופשית ורצונו איננו תלוי בשום דבר. ניתן לנסח זאת כך: האדם מחליט ממה להיות מושפע. כולם נחשפים לאותן השפעות והרצון מחליט על פי מה להחליט, יש אחד שמושפע ממה שיאמרו עליו, יש אחר שמושפע מהכסף או מן התאוות או, להבדיל, מדבר ה'. כולם נחשפים לאותן ההשפעות.
יחד עם זאת ניתן גם לעשות הבחנה בין שני סוגי רצון: הרצון הלכה למעשה, שהוא תולדה של מכלול רצונות ולבסוף מחליט האדם שהוא רוצה דבר מסוים. אבל עצם היכולת של האדם לרצות דבר מה, למעלה מכוחות הנפש. הכינוי לרצון אצל חז"ל הוא: לב. אמרו רבותינו (בראשית רבה לד, י): "רשעים ברשות ליבם אבל צדיקים ליבם ברשותם ובידם". כלומר הרצון הוא תולדה של כוחות או לחילופין שהוא מנהיג את הכוחות. לאחר הקדמה זו, ניתן לגשת לדברי הרב:
א. "צריך שיתגדל הרצון בכלל בכחו השלם ואחר כך מפתחים אותו בקודש, ודרךהחינוך הרגיל צריך להיות בין לגדולים בין לקטנים הגדלת הרצון והגברתו וצחצוחטהרתו ותעופת האידיאליות שלו כאחת".
מסופר בתלמוד על רבא, שהיה קונה לילדיו הקטנים, בכמה פרוטות, כלי חרס סדוקים, כדי שיהיה להם מה לשבור. רבא רצה שיהיו כוחות רצון לילדיו, ולא לעצור אותם, אם הוא רוצה לשבור, שישבור. משום שלא בריא להרבות באיסורים על ילד, כי העולם הופך להיות עבורו עולם של גבולות. ברור שיש צורך בגבולות, אך כמה שפחות, זאת על מנת לתת ביטוי לרצונו של הילד.
אמנם הרצון לשבור כדים איננו רצון של קודש! אלא שעתידו הוא לשמש את הקודש. אם אב ישבור את כוחות הרצון של ילדיו בתחילתם, גם כשהם שיבואו להיפגש עם הקודש, הם יהיו בעלי כוחות רצון חלשים. לכן יש צורך לפתח את כוח הרצון גם אם אינם בקודש מלכתחילה.
יש הטוענים כי לדעת הרמב"ם בשמונה פרקים, הרצון כלול בכוח המתעורר שהרי כתוב ש-"הכעס והרצון" כלולים בכוח המתעורר. זוהי טעות בהבנת הנקרא של העברית של ימי הביניים, ש"רצון" מלשון ריצוי, השקטה ופיוס.
יש לשים לב שקיים הבדל בין חשק לבין רצון. האדם חושק לאכול, אבל איננו רוצה כי היום הוא יום תענית.
ב. "בכלל "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", כלול הוא גם כן תוכן זה שאין הרצון משתכלל בטהרתו כי-אם על ידי השפעתה של תורה".
המציאות נקראת כאן "יצר הרע", ו"תבלין" מיועד לתבל מאכל שלא ניתן לאכול כמות שהוא. ניתן גם להבין מילה זו במובן של תרופה, ליצר הרע שהוא מחלה. כתב בעל נפש החיים שאם חז"ל אמרו "בראתי לו תורה תבלין" הכוונה דווקא לתורה, ואיזה פתי יבוא להשתמש בדבר אחר כדי להתמודד מול היצר הרע! אלא שבמציאות אנו רואים שיש דברים אחרים על מנת להתגבר על יצר הרע. לכן אומר הרב:
"ואם אנו רואים ירא-שמים בלא תורה..."
ישנם אנשים כאלה, כגון הסופר טולסטוי, שאותו העריץ הרב צבי יהודה בצעירותו, שהיה בעל יראת שמים טבעית למרות שהיה רחוק מתורה ומכל דת.
"...נדע שהרצון שלו איננו תקיף, על כן תיקון שלו בעולם הוא חלש. ולפי כחה של תורה מתגדל אומץ הרצון, ועם זה הוא מתעלה מקדושה, וזהו עילוי עליון הפועל בעולם".
כתוב בתלמוד שהגוים קיבלו שבע מצוות, לאחר מכן ראה הקב"ה שהם לא מקיימים אותם, והתיר להם אותן, לא התיר ממש אלא שכבר אינם במדרגת מצווה ועושה, כלומר זה הפך למוסר טבעי, דהיינו מוסר חלש.
רבי יהודה לייב אשלג היה מסביר שישנם שני מסלולים לרצון האדם, דרך התורה ודרך היסורין. היסורין לא במובן של סבל, אלא הכוונה לכל מה שאיננו תורה, וזה נקרא יסורין מפני שבתורה אנו פוגשים פנים אל פנים את מי שאמר והיה העולם, אך עם כל מה שמחוץ לתורה, צריך האדם לנחש, שהרי ישנן עוצמות גדולות, אך אין האדם יודע תמיד איך לנתב אותם.
ג. "בכל המצבים צריכים למצא את הרצון הטוב שבאדם, ואם עומם אורו מלהבים אותו בתורה ובתפילה".
מצאנו בהגות הכללית ארבע דעות בנוגע למהותו של האדם:
- ז'אן ז'אק רוסו סבור כי האדם הוא טוב מיסודו, והתרבות עושה אותו רע. "הפרא הטוב", כלומר האדם שלפני התרבות, הוא אדם טוב.
- זיגמונד פרויד סבר כי האדם ביסודו רע, בעל קנאה שנאה ותחרות, תאווה ורדיפת כבוד, והם הם מדריכים את התנהגותו של האדם, אך ישנה סובלימציה, כשמצליח האדם להפוך את עצמו לבעל רצונות חיוביים וטובים. כלומר האדם ביסודו חייתי, אלא שהחברה כופה את ערכיה על התת מודע שלו.
- ישנה שיטה אקזיסטנציאליסטית האומרת שהאדם ביסודו איננו טוב ואיננו רע, אלא דף חלק, ומה שהוא יפעל בחייו יעשה אותו טוב או רע.
- השיטה הרביעית, והיא השיטה המרכזית ביהדות: יש באדם שתי יצירות, יצר טוב ויצר רע, המתנגשים בתוך האדם.
הרב קוק, אף על פי שהוא כמובן מקבל את עמדת היהדות, נוטה לתת קדימה ליסוד החיובי והטוב שבאדם, דהיינו אם הרע לא היה מפריע לאדם, הוא היה טוב. "אשר עשה הא-להים את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים" (קהלת ז, כט). עקרון זה חוזר הרבה בתורת הרב קוק. מכוח זה סבור הרב שהרצון של האדם, גם כשהוא רוצה רע בכללותו, מעורב בו רצון טוב.
ד. "כמה יכול אדם להתעלות, עד כמה יכול הוא לעשות את רצונו שליט ופועל בעולם, עד כדי לברך את מי שהוא חפץ, עד כדי להמשיך סדרי גורל החיים על פי המשכת חפצו, "והיה ברכה - הברכות מסורות לך"".
עניין פסקה זו לברר לאדם את גדולת כוח הרצון שלו. הרי יכול האדם לרצות דבר נמוך, כגון סוכריה, אך ישנה גם פעולה של הרצון שהיא גדולה כל כך שבכוחה לשנות את המציאות בכלל. הרצון פועל כלפי מעלה, כגון אדם שמתפלל שהקב"ה יתן לו דבר מה, והנה בסוף התפילה, הוא מקבל אותו בידיים! הרצון פועל גם כלפי אנשים: אדם מברך את חבירו שיזכה לרפואה שלמה, והנה למחרת הוא קם בריא ושלם. כלומר, יש כוח ברצון לרומם את הכל, והוא אחד הדברים המופלאים הגנוזים באדם.
"בבהירות צריכים להביט על יסוד הידיעה הנפלאה הזאת בתכונת האדם והעולם, ביחש האדם לשלטונו על ההויה".
כלומר כאשר האדם דן בינו לבין עצמו מה הוא האדם, עליו לקחת בחשבון יכולת זו של האדם לשלוט על ידי הרצון.
"מתעופה עליונה זו יורדים לעולם המעשה ומוצאים את השליטה המעשית החיצונה".
למעשה, כדי לשלוט על העולם צריך להשתמש בטכנולוגיה, עבודת האדמה וכדומה, שהם דברים מעשיים. אבל השורש שלהם ברצון העליון שהוא משנה גם לא באופן מעשי. לפי הרב, היכולת של האדם לחרוש את האדמה או לשגר טיל לירח הינה תולדה של גודל הרצון שלו, שיכול לפעול על הקוסמוס ועל ההויה הא-להית בכלל.
"שענייניה לרדד את הטבע והיקום תחת רגליו, שהוא רק לבוש חיצוני לאותו השלטון הפנימי שלטון היות ברכה, להיות הברכה באה לרגלו, ונמשכת לרצונו ומוצא שפתיו. ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור".
אלו דברי אליפז לאיוב: אם תהיה זך וטהור ונקי מכל חטא, יהיה בכוחך לגזור והקב"ה יקיים.