הרב אורי שרקי
מידות הראי"ה - סבלנות (סיכום שיעורים)
מתוך הסדרה "מידות הראי"ה" בערוץ מאיר
בעריכת ר' אברהם כליפא
מידת הסבלנות היא הפך מידת הכעס. אלא שהרב מתכוון כאן למילה סבלנות במשמעותה המקורית בראשית ההתפתחות של העברית החדשה, דהיינו מה שאנו קוראים היום סובלנות. ישנה בכל זאת קרבה בין שני המושגים, שהרי אדם סובלן כלפי דעות לא נכונות משום שיש לו סבלנות.
הסובלנות כמידה בנפש שונה מאשר הסובלנות כשיטה בחכמה. בספר אורות (עמ' קכט-קלא), עוסק הרב במלחמת האמונות והדעות, ומרחיב בנוגע ליסוד התיאורטי העקרוני של הסובלנות: ישנם אנשים שצריכים סובלנות על מנת שלא יהרגו אחד את השני. גישה זו אינה פותרת את הבעיה באופן מהותי, לפי שאם היה בכוח אדם אחד לכפות את דעתו על רעהו, הוא היה עושה זאת. לכן מבאר שם הרב שהסובלנות היא דבר עמוק יותר, שנובע מהכרת האחדות. אך בפסקתנו עוסק הרב בתחום מצומצם יותר, דהיינו ההשלכות הנפשיות של הסובלנות, ומתי היא עשויה להזיק לנפש ומתי לא.
"הסבלנות בדעות כשהיא באה מלב טהור ומנוקה מכל רשעה, אינה עלולה לקרר את להבת רגשי הקודש שבתוכן האמונה הפשוטה, מקור אושר החיים כולם, כי-אם להרחיב ולהגדיל את יסוד ההתלהבות המקודשת לשמים".
אדם בעל נטייה לרע שיגלה סובלנות כלפי הרשעה, עשוי להשלים עם הרשע, ואפילו עלול לתת לגיטימציה לרע שבו, שחוזר וניעור מכוח הסובלנות שלו כלפי הרע שבעולם. אך אדם בעל לב טהור ונקי שאין לו נטיה אל הרע, איננו נפגע מסובלנות כלפי הדעות הרעות.
הרבה מחנכים סבורים שעל מנת להעניק יראת שמים לתלמידיהם, הם צריכים לחנך לקנאות ולוחמנות נגד הדעות האחרות. לעיתים, שיטה זו מועילה, ואנשים מתלהטים נגד הרע וזה מציל אותם מן הרע שבהם עצמם. יש לציין כי בדרך כלל גישה זו מלווה בהגזמה, כשהמחנכים מרשים לעצמם מסיבות פדגוגיות להלהיב את הנפשות נגד הרע באופן מופרז על מנת להציל את חניכיהם. מבאר הרב שכל זה משום שגם התלמידים וגם המחנכים הינם בינוניים, ויש בתוכם רע. אבל מחנך במדרגה עליונה מסוגל לרומם את חניכיו אל מדרגתו הוא.
באגרת תקנ"ה, שבה הרב מבאר לרידב"ז מה משמעות סגולת ישראל ואיך היא מאירה בכל אחד ואחד מישראל, כותב הרב שאם מי שינהג כמוהו לא יהיה מספיק טהור, במקום להצליח לרומם את האנשים, הוא יפול. לכן עדיף לאדם כזה להשאר בשנאת הרשע, ולא עוד, אלא שהקב"ה נוטע את השינאה בליבו כדי להצילו.
"הסבלנות חמושה היא באמונה רבה מאד,..."
אדם בעל עמדה מאמינה ומבוססת איננו מאויים על ידי שום דבר ואף מסוגל להכיל את הכל, ולכן אין לו צורך להתנהג בתקיפות. מצאנו בספר בראשית ויכוח בין יוסף ליהודה: יוסף רוצה לרדת למצרים על מנת להשפיע עליהם ולתקן את העולם כולו. למעשה יצטרכו העברים להתלבש כמצרים, להיראות כמצרים, לנהל את הממלכה בסגנון מצרי, ויחד עם זה לשמור על תודעה פנימית עמוקה של סגולתם העברית. עמדה זו, המסוכנת מבחינה חינוכית, אפשרית רק אצל אדם שמודע באופן מוחלט לעבריותו הסגולית. לעומתו, יהודה טוען שסוף שיטה זו להביא להתבוללות מוחלטת, ולכן יש להקים את המרכז בארץ ישראל שיימשוך אליו מי שחפץ לבוא. הארת הקדושה על העולם לא תהיה באופן אקטיבי, אלא על ידי שעם ישראל יתקדש, העולם כולו יתעלה. עמדה זו זהירה יותר מבחינה חינוכית. יעקב בנה סינתזה מעניינת: שלח את יהודה אל יוסף להורות לפניו גושנה (בראשית מו, כח) להקים שם בית תלמוד שממנו תצא הוראה. כלומר יעקב קובע שיוסף הוא הצודק למעשה, יחד עם זאת בתוך בית המדרש ההלכה כיהודה. ניתן לומר שזהו הגטו הראשון בהיסטוריה, שעניינו לחיות אצל מישהו אחר מבלי להיות אצלו באמת.
"...עד שהיא מכרת שאי-אפשר כלל שתתרוקן הנשמה מכל אור קודש, כי חיי א-להים חיים ממלאים את כל החיים, ועל כן גם במקום שמתגלים המעשים בהירוס, ובמקום שמתבלטות הדעות בכחש, יש בהכרח בתוך הלב ובמעמק הנשמה אור חיים של קודש טמיר, שהוא מתגלה בצדדים הטובים שאנו מוצאים בפנים רבות גם אצל השדרות החרבות שלנו, נגועי הכפירה ואכולי הספקנות. ומתוך הידיעה והאמונה הגדולה והקדושה הזאת באה הסבלנות להקיף בחוט של חסד את הכל. "אסף אאסף יעקב כלך" ".
יש אידיאל לאסוף את כל הצדדים הנמוכים של יעקב, שהוא הקטן, לעומת ישראל שהוא הגדול. חכמי הקבלה מבארים שהגאולה באה בסדר הפוך של האלפא ביתא, אותיות ת"ו שי"ן רי"ש קו"ף וכו'. כלומר שעולם הקדושה מתחיל אמנם מחיבור אל המקור, אל"ף, ואחרי שהאדם מחובר למקור, יש המשך לקדושה זו עם אותיות בי"ת גימ"ל וכו', אבל הגאולה מתחילה מהקצוות הרחוקים, לכן מתחילה מאות ת"ו שי"ן וכו'. וזאת משום שאם הגאולה מתחילה רק מהצדיקים, יש גבול עד היכן הצדיקים יכולים להשפיע ועד היכן הקודש יוכל להתפשט.
מכאן עולה כי גם עמדתו של יהודה הנוקט בעד התכנסות בתוך עצמנו, וגם זו של יוסף, המובילה להתפזרות מוחלטת, אינן יכולות להצליח במובן הלאומי, אלא יש צורך בליקוט הניצוצות אל המרכז על מנת להשפיע על החוץ.