מידות הראי"ה - ברית (סיכום שיעורים)

הרב אורי שרקי

מידות הראי"ה - ברית (סיכום שיעורים)

מתוך הסדרה "מידות הראי"ה" בערוץ מאיר

בעריכת ר' אברהם כליפא

הקדמה

בביטוי "ברית" הכוונה היא לקדושת הברית, שמירת האדם על קדושתו המינית. ישנם מעשים חמורים בעלי השלכות חמורות כגון איסורי גילוי עריות, וישנם מעשים לכאורה חמורים במידה פחותה מהבחינה ההילכתית הצרה, כגון פגם הברית, כלומר הוצאת שכבת זרע לבטלה. אבל לפי תורת הקבלה, זהו מעשה חמור ביותר, וספר הזהר מלא הערכה כלפי מי ששומר את בריתו: "דנטיר ברית איהו צדיק" (=השומר את בריתו הוא הצדיק), ומתייחס בחריפות כלפי החוטא בחטא זה, עד שאפילו נאמר שאין על מעשה זה תשובה. כבר כתבו המפרשים שאין הכוונה כפשוטו, אלא אלו דברים שבאו להדגיש את חומרת העניין. רבי נחמן מברסלב גם עסק בנושא בצורה רחבה ואף חיבר את "התיקון הכללי". בדורנו, ישנם חוגים מסויימים בהם המודעות לנושא גבוהה, ישנם פחות וישנם שאין אצלם כמעט מודעות כלל.

נבאר מה חמור בפגם הברית: מבחינתה של היהדות, יצר המין הוא הכוח החשוב ביותר באדם, והוא ההגדרה העצמית של יצר הטוב: בספר הזהר נאמר שכאשר אדם נולד שוכן בו יצר הרע בלבד, ובגיל 13 נכנס בו יצר הטוב. אנחנו יודעים שהכוח שנכנס באדם בגיל זה, הוא היצר המיני, אם כן, יצר המין מזוהה עם יצר הטוב. זאת משום שעל ידו ניתן לתת חיים, ואין דבר יותר מוסרי וטוב מאשר לתת חיים. במעשה בראשית מצאנו שכל פעם שהקב"ה העניק חיים לכל יצור שהוא, נאמר "וירא א-להים כי טוב", והברכה הראשונה שניתנה לאדם היתה "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". כך שאותם כוחות הנותנים לנו את האפשרות להוסיף חיים ולהוליד דור חדש שימשיך את מפעלנו גם לאחר שנכחד מן הארץ, הם הטוב המעולה ביותר שבמציאות, עד כדי כך שכדי לעזור לבני אדם להוליד, הקב"ה נטע בנפשם ובגופם כוח עצום של יצריות. מערכת ההתקשרות בין איש לאשה מתחילה במעשה הנקרא "קידושין", לפי שקדושה יש בדבר.

הדגשה זו חשובה מכיון שקיימת השפעה גדולה של שאר הדתות, לפיהן המיניות היא דבר רע ופגום, על היהדות, לפיה יש בזה קדושה רבה.

אדם הראשון גורש מגן עדן בעקבות אכילת עץ הדעת, ומיד לאחר מכן כתוב: "והאדם ידע את חוה אשתו". הנוצרים פירשו: רק גורש מגן עדן, והנה הוא מתעסק באישות, מכאן שיחסי אישות הינם תולדה של החטא, ובלעדיו לא היינו נזקקים לכך. אך רש"י על אתר, מעיר שבעברית מקראית הנשוא בא לפני הנושא, ולכן צריך היה להיות כתוב "וידע האדם את חוה אשתו", והנה כאן, הנושא קודם לנשוא. מבאר רש"י: כל מקום שהנושא קודם לנשוא, זהו עבר מוקדם, כך שמעשה זה התרחש לפני המעשה שסופר למעלה. כלומר עוד לפני גירושו מגן עדן, ידע האדם את חוה אשתו. לפי זה, אין מעשה זה תולדה של החטא אלא להיפך, זהו המעשה הקדוש היחיד שהיה לאדם לפני שחטא.

אם כן יש לשאול: מדוע התורה לא כתבה זאת לפני הגירוש מגן עדן, כשהנשוא קודם לנושא. אלא התורה רוצה לרמוז שאצלנו, בעקבות החטא, יש במעשה המיני צד של שפלות, אף על פי שבמקור זה טהור.

חומרת פגם הברית טמונה בכך שהאדם משתמש בכוחות החיים אשר לו למען הנאת עצמו במקום להטיב לזולתו, דבר שהוא היפך הכוונה של קדושת הברית. העינוג העצמי של האדם הינו סוג של אגואיזם, המהפך את הכוחות שצריכים לשמש להופעת חיים, להיפך החיים.

פגם הברית אמנם לא נכתב מפורשות בתורה, אך אם נתבונן בפרשת העריות, ברשימות הביאות האסורות, המופיעות בפרשת אחרי מות ובפרשת קדושים, הכתוב עוסק תחילה בקרובות מדרגה ראשונה, מתרחב לחוג רחוק יותר ולבסוף אף מזהיר ממשכב זכור ומשכב בהמה, שהם עוד יותר רחוקים מן הנורמה האנושית. נראה כי התורה מקדימה את קרובות משום שהיא רואה חומרה יתירה ביחסי אישות עם אשה מהחוג הקרוב, וקל וחומר כאשר מדובר באדם עם עצמו, אלא שהתורה לא כתבה זאת מכיון שאין זו ביאה. דרך דירוג זה, גם בא הכתוב לרמוז שהאהבה אמיתית לא תמצא בחוג הקרוב אל האדם אלא ברחוק יותר, כלומר במשפחה אחרת ולא במשפחתו. גם מבחינה גנטית, אנו יודעים היום שנישואי קרובים נושאים הרבה נזקים.

א. שורש ברית וכריתות ברית.

יש לשים לב כי המקום בגוף האדם שבו הקב"ה מציין את בריתו עם עם ישראל, הוא בחלק היותר חי של האדם, שהוא היותר קדוש מבחינתנו, והיותר מבוזה מבחינת אומות העולם.

"במובן המוסרי הוא, שהענין החיובי ואידיאלי, הנובע מתמצית המוסר היותר נעלה ונשגב, יהיה מוטבע עמוק וחזק בכל טבע הלב והנפש, עד שלא יצטרך לא זירוז ולא חזוק ולא סייג לשמירתו,..."

אדם אידיאליסט באמת לא צריך לשום סייג על מנת לשמור על בריתו, מפני שזה דבר המוטבע אצלו באופן מהותי ועצמותי.

"...כי-אם יהיה מוחש וקבוע, כמו שטבועה, למשל, בלב אדם ישר מניעת רציחה וכדומה מן השלילות הרעות שכבר הספיק כח המוסר הכללי לקלטן יפה".

כשם שאין לרוב בני אדם חשק עז לרצוח ולכן אינם מתהלכים ברחוב עם כל מיני סייגים שיצילו אותם מלרצוח, כך צריכה קדושת הברית להיות מוטבעת באדם באופן כזה שלא יהיה לו צורך בשמירה. כל כוח באדם שיש לו צורך בשמירה, עלול להתקל בהתמרדות, מחאה, נגד הצרת כוחות החיים.

"בהיות האדם במצב כזה בכל עילויו, הוא שש ושמח בשם ד' ובוטח תמיד בחסדו.

פגם הברית, מחליש את כח הטבעיות שבמוסר...",

המוסר מפסיק להיות דבר המובן מאליו לאדם.

"...על כן הוא מוליד חרדה ורפיון בעומק הנפש,..."

האדם מסופק האם בגלל פגם הברית הוא יטוש את דרך המוסר ויטה אל בקשת תאוותיו במקום להיות נאמן לטוב.

"...והחרדה הפנימית באה מפני העלילות לסור מדרך הטוב, וצריך תמיד שמירה והתחזקות שכלית ועיונית".

האדם נתון במאבק תמידי וצריך להוכיח לעצמו באופן שכלי שהיהדות אמת והמוסר הוא דבר טוב.

"אמנם על ידי התגברות תשובה עליונה מאהבה חוזר גם הקלקול הזה לטובה, כי תחת שהיה עושה דברים רבים בכח הטבע, שאינו מושכל, יעשה עכשו על ידי הכח המושכל".

פגם הברית מביא את האדם לידי ספקות באמיתת היהדות, מפני שהיא סותרת את מה שהוא חש באותה שעה כטבע החדש שלו. כמו שמצאנו, בתחום חמור יותר, שישנם קשיים באמונה אצל אנשים בעלי נטיות הפוכות, משום שהם חשים שהיהדות סותרת נטייה שהיא מבחינתם הטבע. כך הוא לגבי פגם הברית, הפחות חמור, שסבור האדם שמאחר ונפשו חושקת בתחום שהתורה אוסרת אותו, אולי היהדות אינה אמת. על מנת להתגבר על מחשבה זו, צריך האדם לברר את אמונתו ביהדות באופן שכלי.

דרכו של הרב להראות כיצד התשובה מנצלת את כוחות החיים ששישמו לרעה, לטובה. הטוב היוצא מקלקול הברית הוא שעל מנת לחזק את נאמנותו לדרך הטובה, קנה האדם בירורים שכליים שאם היה מתוקן בבריתו לא היה עוסק בהם ומסתפק בהרגשתו הטבעית, שהיא מעלה פחותה ביחס לאמונה.

תהליך זה נעשה דרך תשובה מאהבה דווקא, לפי שהיא תשובה של הזדהות, הכוללת הזדהות שכלית, הכרת הטוב באשר הוא טוב, לעומת כל תשובה נמוכה ממנה, הבאה בגלל יראה או סמכות, שאיננה משתפת את כל קומת האדם ומחסירה את הפן השכלי.

אכן, ניתן לומר כך על כל חטא, אך זה נוגע בייחוד לפגם הברית, לפי שהוא פוגע בנטייה האידיאלית היותר עליונה, קדושת המין.

הרצי"ה מפנה לאורות התשובה פרק א, שם מדובר על שלושה סוגי תשובה, תשובה טבעית, תשובה תורנית ותשובה שכלית, שהיא היותר עליונה.

"וכשיקבל אז לטובה ובשמחה גם כן את מעוט הרגשתו את התענוג הראוי לבא מדרך הטוב ומעבודת ד' בכלל, וגם את הפחדים והמרורות הבאים לרגלי התגברותו ללכת בדרך ישרה, - שאם לא היתה מדת הברית רפויה אצלו היה כבר עושה הכל בבטחון ושמחת לב, - בזה הוא מקנה לעצמו הרגל פנימי לעשות את הטוב בשביל עצם הטוב האמתי, דהיינו חפץ השם יתברך".

כשהאדם עושה את הטוב לא מפני שהוא מתיירא, אלא מפני שזו האמת, הוא עושה תשובה מאהבה באופן מתמיד, המכונה תשובה שכלית עליונה.

"ביחוד ראוי אז להיות קורת-רוח מצטיירת בכל מצוה וכל ענין של עבודה וכל מדה טובה, שמצד הרגש העצמי שבו איננו מכיר אותה לגמרי בהדרה המלא, באופן שתמשכהו נפשו לה".

מפגם הברית ניתן להקיש לכל עבירה.

"ואף על פי שמצד פרטיותו איננו מרגיש התעלותו המוסרית, על ידי מעשה-טוב ולמוד זה וכדומה, אבל בצירוף החשבון הכללי, בכללות כנסת ישראל, ודאי שכל הכשר רוחני ומוסרי וכל צד של קרבת ד' מכריע לטובה".

זהו הטוב, אף על פי שאין האדם מרגיש זאת עדיין באופן אישי.

"ובכלל משקל הרוחניות ודאי חסר הוא בעולם, על ידי ריבוי המון השקועים בחמריות, על כן אף על פי שלפעמים מתוך שמצד פרטיותו פנה כבר במדה הגונה לרוחניות, ואולי כבר נחלשה חמריותו על ידי זה, ואיננו מרגיש כראוי את הרגש הנעים שצריכה הקדושה לפעול על לב ההולך בדרכיה,..."

מאחר והוא נהיה רוחני כל כך, הוא מגיע לידי עצבות רחנית-דתית.

"...אבל בהצטרף משקל הרוחניות שלו לאוצר הכלל ימצא המקום של יבושת לח אצילות הקדושה וירטיבהו בהשפעתו, אז ישא פריו האמתי, וראוי לו לשמח בזה".

מהלך זה מורכב מן הרגיל: במקום לשמוח ישירות בה', האדם שמח ברוחניות. הרוחניות מעט מדכאה את הנטיות הטבעיות שלו, ומכוח זה הוא איננו יכול להרגיש קדושה במובן הרגיל שלה, משום שהקדושה מחייה את האדם בהרמוניה עם העולם החומרי. אך השמחה בהוספת רוחניות לעולם ובכנסת ישראל גורמת שהקדושה תמצא דרך לחדור אל נפשו ולשמח אותה.

הרב משתמש בפסקה זו במושג "קדושה" על פי פירוש רמח"ל במסילת ישרים, שהיא מצב שבו האדם, מכוח דבקותו בה', מקדש כל מעשה, בבחינת "עלי יניח צדיק ראשו".

"עושין מאהבה ושמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר ואהביו כצאת השמש בגבורתו" (שבת פ"ח, ב').

"עושין מאהבה": מי שחזר בתשובה מאהבה, "ושמחים ביסורים" ושמח ביסורים שעבר כדי לעשות תשובה מאהבה, "ואהביו" הוא עכשיו מלא אהבה ולא מספיק מלא בקדושה כי חסרה לו חומריות, אבל מתוך כך הוא "כצאת השמש בגבורתו" שכנסת ישראל מאירה את חדרי לבבו לרומם אותו בקדושה ושמחה.

 

ב. מי שבריתו שלם יכול להתרחב בארחות-חיים גם כן בחמריות מרובה, מבלי שתבלבל אותו מתוך כך מחשבה מטרדת.

בספר "משנת חסידים" לר' עמנואל חי ריקי, כתב שרק מי שמתוקן בברית יכול לבקר בקברי צדיקים, משום שטומאת המת הרובצת על כל קבר מהווה סכנה עבור האדם.

"אמנם לפי ערך פגם הברית כן יהיה קשה לו, גם בעת התחלת תשובתו, להיות עסוק בעניני חמריות, ואפילו לתכלית טוב, כי כל דבר קטן יבלבל רעיונו".

אותו אדם לא יוכל לקיים מצוות צדקה משום שיש גם נשים שנותנות צדקה, והוא לא מסוגל לפגוש אותן.

קיימת תופעה חברתית מפורסמת אצל בעלי תשובה לנהוג בחומרה יתירה בכל הנוגע לענייני צניעות. הנהגה זו אכן חיובית עבור בעלי תשובה שכל דבר קטן מבלבל אותם, אך אין להשליט אותה כנורמה על המרחב הציבורי הנורמלי.

"על כן התיקון האמתי בזה הוא להיות עסוק בעמקי חכמה ודעת א-להים, דהיינו עמקי דברי הגדה, שמתוך כך הוא מכיר את מי שאמר והיה העולם".

"הגדה" הכוונה כל מה שאינו הלכה, כהגדרתו של רבי שמואל הנגיד.

בפסקה הקודמת למדנו שבעקבות פגם הברית נאמנותו של האדם אל המוסר מעורערת ורפויה, והוא זקוק לחזוקים שכליים כדי לבנות מחדש את ההזדהות שלו עם הטוב, ואילו כאן האדם זקוק לעסוק בעמקי חכמה ודעת א-להים כדי שיכיר את בורא העולם, החפץ בעולם, ועל ידי זה אותו אדם גם יתפייס עם העולם.

יש לציין כי הרמב"ם כתב בהלכות יסדי התורה (פ"ב ה"ב) שכאשר האדם עוסק בעמקי הטבע הוא מגיע לאהבהת ה' ויראת ה', ולכן הוא מביא שם סיכום של המדע של זמנו "כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם". נשאלת השאלה: היכן אמרו חכמים שצריך ללמוד מדע כדי להכיר את מי שאמר והיה העולם, הרי בספרי שלפנינו (עקב מ"ט) כתוב שצריך ללמוד הגדה. אלא שבקובץ תשובות "פאר הדור", נשאל הרמב"ם מדוע צריך ללמוד אסטרונומיה, והשיב שזו ברייתא מפורשת "רבי מאיר אומר: התבונן במעשיו שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם", ברייתא זו לא הגיעה לידינו. מכאן שלא כמי שכתב שכאשר הרמב"ם כותב "מעשיו" הוא מתכוון לתורה, אלא "מעשיו" הכוונה לאסטרונומיה.

"ומתוך גודל שפע הדעת, שיחול עליו תמיד, יוכל גם כן לצאת לפעמים מעיוניו ולעסוק בענינים מעשיים וצרכים חמריים, הכל לפי ערך תקון תשובתו".

העיסוק בעמקי עומקים של התורה מחיה אצל אותו האדם את היכולת של המגע עם העולם החיצון. מטרת הלימוד בישיבה הוא מה שאחרי הישיבה.

רבי שמעון בר יוחאי שהה שתים עשרה שנה במערה, לא בגלל שהיתה לו שאיפה של חוויה מסטית אלא כי הרומאים רדפו אותו, וכאשר יצא, הלך לתקן את השוק של טבריה.

 

ג. פגם הברית, על ידי השחתתו המעשית ביסוד המוסר והשכל היותר נעלה, יסוד חיי העולם, חיי העתיד.

בתורת הקבלה, כוח הברית מכונה "יסוד". היסוד אינו מטרה לעצמו אלא משמש למה שבונים על גביו. לכן כל כוח הפרייה והתחדשות שיש בעולם נקרא אצל חכמי הקבלה "מידת היסוד". גם במשנת הרב קוק, בכל מקום בו מופיעה המילה "יסוד" הכוונה לכוח המפרה והמחדש.

"פועל הוא באדם החשכה פנימית,..."

חושך רגשי, שכלי והכרתי כאחד. ישנם הרבה דברים שלא נכנסים לליבו של אדם הפגום בבריתו. לכן יש לגויים, מאחר והם ערלים, קושי מסויים להבין דברים שיהודים מבינים אותם.

"שאי אפשר לו עוד להכיר לאמתתו כל ערך של כל ענין נחמד וקשר אמתי אל כל ענין תכליתי מוסרי,..."

הוא איננו רואה בצורה ברורה כיצד הדברים מכוונים אל הטוב או להבדיל, אל הרע.

בברכת הדעת של מוצאי שבת מוסיפים "אתה חוננתנו", וכך נוסח אשכנז: "... אבינו מלכנו החל עלינו את הימים הבאים לקראתנו לשלום חשוכים מכל חטא ומנוקים מכל עוון ומדובקים ביראתך". לכאורה היה צריך לומר "שאנחנו נהיה מדובקים ביראתך", שהרי איך הימים עצמם מדובקים ביראתך? היה הרצי"ה מסביר: "ומדובקים, על ידי יראתך". שהימים יהיו מדובקים, כלומר שלא יהיה פיזור נפש. כתוב במדרש שהרשעים מלאי חרטות, שחוטאים ומתחרטים. כלומר זהו מעגל מתמיד של חטא וחרטה ואין הימים מדובקים אלא עשויים קטעים קטעים, ויראת ה' היא הגורמת לדיבוק.

"...שהם כולם ענפים מהמוסר היסודי..."

כלומר להוספת החיים,

"...המחוקק למטרת חיי העולם של העתיד היותר גדול".

מבין העבר, ההווה והעתיד, מה שטוב בעולם הוא העתיד.

"על כן כל ציורי המוסר הם בו ברפיון וצריכים סעד גדול, וגם כל דבר קל מפריע לו ממהלך שלמותו. אבל אחרי ההתגברות בתשובה מאהבת ד' (כמו שלמדנו בפסקה א') עם העיון באגדה, שמתוך כך אז האדם מכיר את מי שאמר והיה העולם (כמו שלמדנו בפסקה ב').

מאיר עליו כח יסוד הטוב. אז הוא מתעלה מתחלה על ידי עצם נקודת האמונה,..."

התשובה מאהבה החזירה לאדם את האמונה, למרות שטרם החזירה לו את ההרמוניה הפנימית וכל שאר ההרגשות הבריאות הבלתי מסובכות.

"...אף על פי שאינו מרגיש בבירור ציור פנימי, ואחר כך משתלם בו גם כן האור הפנימי,..."

הקדושה מוצאת את הנתיב שלו אליו.

"והריחוק עצמו נעשה קירוב,..."

כתב רבי נחמן מברסלב: כשאדם רחוק מה' יתברך אפילו צעד אחד שהוא עושה כלפי הקדושה הרי זה כעשרות אלפי פרסאות בבת אחת. שהרי אדם שאינו מבין שהוא רחוק, הוא באמת רחוק, הסתר בתוך ההסתר, אך אם הוא מבין שהוא רחוק, זה כבר תחילת הקירבה כי הוא מודע למה שחסר לו, אף על פי שהסבל האישי מורגש יותר.

"...שמתוך שאור הצדק המורגל אינו פועל עליו כבר להחיותו,..."

הוא לא מתחייה ממה שהאנשים הנורמלים מתחיים ממנו.

"...מוצא הוא בעצמו עז צמאון להעלות את הציורים למעלה יותר עליונה,..."

הוא לא רוצה שהטוב יבוא מתוך חינוך ישר או הרגשה בריאה אלא מתוך הבירור העליון שעסק בו.

"...ונמצא שהזדונות מתהפכים לזכיות".

כך אותו אדם זוכה למעלה יותר עליונה מפני שהוא עושה את הטוב מתוך הבירור ולא רק מתוך הנטייה הטבעית הבריאה.