הרב אורי שרקי
המאמר למהלך האידיאות בישראל להראי"ה קוק
תש"ס
סיכום, מתוך שיעורים בישיבת תורת החיים בגוש קטיף, תבוב"א - עוד לא עבר את העריכה של הרב
מאמר זה נכתב כתגובה למאמרו של הסופר ש"י הורוביץ, שטען שעם ישראל אמנם תרם רבות לעולם ,אך הוא סיים את תפקידו ואין עוד צורך בו. משום כך עתידו הוא התבוללות והטמעות בין העמים. הרב יסביר ויוכיח שתפקידו של העם לא נסתיים. מאמר תגובה זה מרכז חלק גדול מאוד מתורת הרב.
אידיאה – מילה ממקור יווני. מקורה מאפלטון ופרושה = "מציאות מוחלטת". ישות רוחנית עליונה שתפקידה להופיע בעולם הזה. למשל, מידת הרחמים בעולם מעידה על מידת הרחמים העליונה. כשאומרים :" בצלם אלוקים ברא את האדם", פרושו: שקיימת תבנית עליונה ובצלמה נברא האדם. ("נעשה אדם" (בלשון רבים) פרושו: השם נמלך במלאכי השרת האם לברוא את האדם אם – לאו).
לעומת המושג הזה, האידיאל - הוא הנטיה של האדם לרעיון נשגב כלשהו. האידיאל מגיע מן האדם לעומת האידיאה שמגיעה מלמעלה.
האידיאות אינן אלוקים אלא, התבנית הערכית הקדומה שממנה השתלשל העולם. האידיאה במקורה הינה מושג סטטי, שלא משתנה בעולם הזה: אך לפעמים האידיאות מופיעות ולפעמים – לא! לכל יש זמן ועת תחת השמיים ("כח העיתים" המוזכר בקוהלת) ולכן משתמשים במושג - "מהלך האידיאות". כלן ביחד יכולות להופיע רק אם תתגלה האחדות הקדומה שקדמה לבריאה עצמה. עד אז מופיע פרוד בין האידיאות. אפשר להמחיש זאת על ידי המקדשים: מקדש שלישי הוא האידיאה אשר הופיעה על ידי המקדש הראשון. המקדש השני הופיע כאנטיתזה לראשון. יש כיוון למהלך הדברים וכן – תכלית.
האידיאות הבולטות ביותר שהתייחס אליהן הרב: האידיאה האלוקית והלאומית.
האידיאה הלאומית מבטאת את שאיפת האדם לחיות בחברה בעוד שהשאיפה האלוקית מבטאת את שאיפת האדם לאינסוף. שניהם דוחפים את האדם לצאת מפרטיותו.
"קימת הכנה לרעיון האלוקי..." - ישנה התפתחות באמונה, כך שפעם דברים שנחשבו בעיננו כשיא האמונה, הפכו להיות עבודה זרה ממש. כל חברה אנושית, יש בה ההשתוקקות לרעיון האלוקי. אפילו מגדיר אדם עצמו כאתאיסט , אין זה אומר שהוא כך. (הדת האתאיטסית היחידה היא הנצרות, כיוון שטוענת שניתן להרוג את אלוהים ולהלביש זאת בלבוש דתי). השתלשלות האמונה מלווה בכפירה בע"ז. אפילו משה לא ידע לגמרי את השם. חנה היתה הראשונה שקראה לה' צבאות – והיא היתה הראשונה שקראה לו כך. אברהם אבינו לקח על עצמו אחריות רבה כאשר שבר את מושגי האמונה של כל בני האדם. היה עליו לוודא שהוא יתן להם אמונה נכונה.
"היא מצאה תמיד אי אלה מכשירים חמריים..." ( עמ' קג').
לאידיאה האלוקית תמיד יש חומר גלם ראשוני.קבוצה של אנשים שמנסים להתארגן באופן כלשהו. "מגדל בבל" היה נסיון אוטונומי, מנותק מן הרעיון האלוקי. נסיון שבו מבססים את הרעיון הלאומי במנותק מן הרעיון האלוקי. זה לא עלה יפה ,כי בסיכומו של ענין הכל מונע על ידי הרעיון האלוקי.
"ויש אשר החיים המעשיים..." ישנו מצב שמרוב התארגנות שוכחים את המקור. עסוקים כל כך בפרטי פרטי המפעל עד שאחר כך קשה להחזיר לתוכו את האידיאה האלוקית ולהפך. הרבה פעמים עסוקים כל כך באידיאה האלוקים שמתקשים להכניס לתוכה ממשות לאומית (נטורי קרתא, למשל).
בגן העדן היתה סמיכות גדולה מאוד בין האדם לבוראו. התחלת הקריאה בשם השם היתה אצל אנוש:" אז הוחל לקרוא בשם השם". התחלת הקריאה הזאת היתה חולין וע"ז. אך במהלך הזמן המפגש בין יסוד חברתי לאידיאה האלוקית – יצר לאום. חושבים לכאורה, שיש סתירה בין האידיאות האלוקיות לבין האידיאות הלאומיות: כאילו שהאידיאות האלוקיות נוצרו מהארה עליונה של נשמה גדולה ואילו הלאומיות - מתהליכי התנגשות בין לאומים שונים.
בעמ' קג', מתאר הרב כיצד המפגש בין היסוד החברתי לאידיאה הלאומית יוצר לאום: כוחות חיים יוצרים מצב של "רוח" ו"גוויה" (הראשון = אידיאה אלוקית, השני = לאומית). כשה' מעוניין לפגוש קיבוץ לאומי הוא יוצר אומה, כאשר הוא מעוניין לפגוש יחיד - הוא מקבל תפילה.
החברה בנויה יותר על נטיות טבעיות גסות,קשה מאוד לכן ליצור חברה בעלת נטיות אלוקיות.לכן אם ינסו להשליט על הקיבוץ האנושי את הדת היא תזיק יותר ממה שתועיל.
לעומת זאת ה"פאשיזם" העלה את המדינה, הלאום לערך העליון והמוחלט.
הרב קוק זצ"ל צפה שלאחר נפילת הפאשיזם, תיווצר חברה מיואשת ,שאפילו בפרט אין היא מאמינה.חברה הדואגת לרווחת הפרט תגיע בסופו של דבר למתירנות ואז יתעורר ניסיון ליצור מוטיבציה לכל מיני דברים רוחניים. כל חברה מגיעה למצב שהאור האלוקי מתכהה בה, מכיוון שכדי להתפתח היא צריכה להתבצר בדברים חומריים
לפי האסלם אין שום אידיאה לאומית, אלא אידיאה דתית בלבד. כל הלאומיות הערביות צמחו על ידי ערבים נוצרים. לפי הנצרות – יש הפרדה מוחלטת בין לאום לדת.
ביהדות – אין כל הפרדה. בזהות היהודית הלאומית יהיה מלכתחילה רק מה שאברהם אבינו רצה שיהיה בה. מכיון שהזהות היהודית הלאומית והדתית באות מאותו מקור אידיאי ,אין כל אפשרות שהלאומיות היהודית תעזוב את המקור הדתי.
ה' בחר בטוב מכל אומה ואומה ויצר את עם ישראל. מתוך המפגש עם התרבויות השונות נוצרה בהיסטוריה ההויה הישראלית. כל הכשרונות גנוזים בתוך העם הזה, אך אינם מופיעים בגלוי, כדי שהעם יזדקק לאומות האחרות ובכך ישפיע עליהן וימלא את יעודו.
עמ"י קם לשם מטרה מסוימת = לקיים אידיאה אלוקית.במעמד הר סיני היה חיבור וזיווג בין כנסת ישראל להשם. עמ"י היו אנוסי השי"ת. מי שנישא לאנוסתו לא יכול להתגרש ממנה.
בשאר האומות המקור הגלוי של האידיאה האלוקית (= הנשמה) שונה מהמקור הגלוי של האידיאה הלאומית (= הטבע) ומכיוון שכל אחד מושך לכיוון שונה הם מתפרקים. כשהמקור של שתי האידיאות זהה, הם לא יתפרקו.זהו עם שקם על מנת לתקן את העולם,יש בו קדושה עצמית והוא שורש העולם והיסוד הכללי הכולל את הכל. זוהי מעין מעבדה לייצור קודש וקדושים. "ונלוו גויים... והיו לי לעם,ושכנתי בתוכך - הכוונה שעם ישראל יהיו להשם ככוהנים. יתרו ואיוב היו גויים. יתכן שיתרו היה בתחילה פאנתאיסט (מזהה את כל המציאות כאלוהים ממש ולא כגילויו). יותר מאוחר הוא הבין שסך כל גילוייו אינם האל עצמו. כך אמר: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים".
הזהות היהודית איננה מסתלקת ממרחב הקודש, אפילו האדם חילוני הוא מייחס עצמו למשהו דתי. למשל, אליעזר בן יהודה ,מחייה הלשון העברית, הגדיר את עצמו בעזרת שני סממנים בולטים: השפה העברית = לשון הקודש וארץ ישראל = ארץ הקודש. הוא גם הגדיר את עצמו בתור מתנגד לרבנים.
עמ' קה', פרק ג'
אמורה להתקיים בחירה שניה לצורך הפיכתו של העם לכוהני האומות. הביטוי: "בני בכורי ישראל..." משמעו שיש לו אחים נוספים, אולם המבדיל אותם משאר האחים היא הראשוניות. ר' חיים ויטאל אמר שלעתיד לבוא יגיעו הגויים לידי דרגה של ישראל בחו"ל = דת בלבד.
כשהיה העם במדבר היו לו ארבעה מוסדות: משכן, מלך, שופט כהו ונביא. לכל אחד מהם סמכויות משלו והפרדת רשויות היתה קימת ביניהם. המדבר היה המקום של איחוד האידיאות, המציאות דורשת הפרדת רשויות. אברהם ומשה איחדו את כל האידיאות.
פנחס היה נביא, אולם הנבואה נסתלקה ממנו עם הפיכתו לכהן.
שמואל היה ייחודי בכך שניסה לאחד הכל מלמטה. הוא עלה לשלטון על רקע חורבן שילה: לא בנה מקדש, לא ניסה להעמיד מלכות,לא ניסה להביא כהנים נוספים, אלא לקח לעצמו את כל הסמכויות. בימי שמואל נותר הרגש הדתי בלבד, הרגש האלוקי אבד.
הכניסה לארץ ישראל היתה מלווה בפגישה עם רחב הזונה: האומה היתה מנוזרת במדבר ולכן היתה קדושה, אולם עם הכניסה לארץ המרחב סיכן את העם – הסכנה היתה ירידה מוסרית. (ליצחק היתה יכולת מיוחדת לעמוד ברוחב הזה, לכן הוא קרא לבאר "רחובות").
הרב מסביר שמתוך חילול השם לעיתים קרובות מתקדש השם , ממש כמו במשפט שלמה כאשר מדובר בשתי נשים זונות, אך חכמתו של שלמה מתגלה לכל העמים. זהו תהליך הכרחי, הזנות היא תהליך הכרחי שמתוכו יצמח קודש ("וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר בארץ").
עד ימי דויד המלך היתה חקוקה בנפש העם האידיאה האלוקית, אחר כך מה שהחזיק את העם היה זיכרון המקדש הראשון. (במצוות "שילוח הקן" נמצא סוד הגלות. נרמזו בה כל הגלויות: "הן כיונה שולחתם").
עמ' קז':
"אויר העולם" - הרב רומז שהשכינה (= נוכחות הבורא במציאות) היא כנסת ישראל. משל עומדת באמצע הקוסמוס נקודה בעלת כוח חיות מאוד גדולה, על מצחה חקוק השם – "ישראל" והיא אומרת בקול רם: "ברכו את ה' המבורך". עם ישראל הוא החיה הרוחנית המתהלכת בעולם הזה.
תקופת השופטים היתה תקופה לא יציבה. היא נקראה "הבל" (= משהו שעף בקלות). מאברהם עד שלמה עברו 15 דורות (כנגד 15 הימים שבהם הירח הולך ומתמלא). המשילו את האידיאה האלוקית לשמש ואת הלאומית לירח (הירח והשמש נמצאים ביחסים הדדיים של "תן וקח").
ימי שלמה היו ימים בעלי שלמות גדולה. אפילו היתה "הוראת שעה" להתיר לאכול ביום הכיפורים. זאת משום שמרוב הארת הכלל לא יכולים היו לטפל בבעיות הפרט וכידוע ,יום הכיפורים בא לכפר על החטאים של כל פרט ופרט מבקרי המקרא טענו שיום הכיפורים הינו חג מאוחר לימי שלמה וחודש כציווי לתורה מאוחר יותר.
שיר השירים – נכתב על ידי שלמה ובימיו אהבת איש ואישה היתה אהבת השם. אהבה בימי שלמה - היתה בה קדושה. "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי" = בת פרעה בהגיעה לירושליים היתה ברכבי פרעה המקושטים והיפים. לשלמה היו – 1000 נשים לא עקב תאוותיו, אלא בגלל רצונו לאחד את כל העולם. צריך היה לאחד את העולם כולו דרך מלכויות כל העמים כדי להביא לתיקון כולם. מכיוון שהיתה לו כוונה עילאית הצליחו נשים להטות את לבבו.
המעניין הוא שהעם לא היה שותף כלל לאותה עליה. הראיה - הדבר הראשון שעשו לאחר מיתת שלמה היה לסקול את שר האוצר במקום לשבחו.
עמ' קו', אמצע:
"אבל רק הרוח הלאומי" - קדושת הכלל היא דבר חשוב, אולם במהלך ההיסטוריה אין אפשרות ששניהם יופיעו יחדיו. לעתיד לבוא - קדושת הכלל תופיע לאחר תיקון קדושת הפרט. (לאורך ספר מלכים ודברי הימים מודגש ,שלמרות שלשלמה בעיות רבות, לא יתן לו השם ליפול עקב נטיית חסד לאביו, דויד. שלמה היה צריך להכנס לרשימה של המלכים שלא יהיה להם חלק לעולם הבא, אך בגלל דויד אביו זה לא קרה).
בימי בית שני לא היתה שרויה השכינה במלואה, אך צדיקים רבים היו. שנאת חינם פשתה בעם. נביא איננו יכול לתקן את הפרט וקדושתו. לכן חכם עדיף עליו בנושא זה.