שבת שובה - כלבנון (על ההפטרה)

הרב אורי שרקי

שבת שובה - כלבנון (על ההפטרה)

אלול תשע"ו

קריאתו של הושע בהפטרתנו "שובה ישראל עד ה' א-לוהיך כי כשלת בעוונך" (יד, ב) פונה אל ממלכת ישראל שבה ניבא. משום כך הוא משתמש בשמות "ישראל" ו"אפרים" המיוחדים לשבטי הצפון. הקושי העיקרי בפני החזרה בתשובה עבור שבטי הצפון היה הניתוק שלהם מעבודת הקודש בירושלים מימי ראשית היווסדה של הממלכה על ידי ירבעם. על רקע זה מובן מדוע הנביא מציע לפני העם דרך של תשובה שאינו כולל את הכפרה על ידי הקורבנות, האסורים מחוץ לירושלים, כי אם תשובה על ידי הדיבור: "קחו עמכם דברים (דיבורים) ושובו אל ה', אמרו אליו: כל תשא עוון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו" (יג). ההדגשה על פרים ולא על כבשים היא משום שמדובר בכפרת העוונות, המושגת ביום הכפורים על ידי פרו של כהן גדול.

מובטח לעם ישראל שאם תשובתו תהיה אמיתית, הוא יזכה לכפרה כמו על ידי הקורבנות: "ויך שרשיו כלבנון" (ו), "ריח לו כלבנון" (ז), "זכרו כיין לבנון" (ח). שלשת הביטויים האלה מכוונים כנגד הקרבנות, הקטורת והנסכים המוגשים ב"לבנון" שהוא כינוי לבית המקדש (רש"י דברים ד, כה). כמו כן "ויהי כזית הודו" (ז) מכוון כנגד שמני המנחות.

בזכות הנבואה של הושע שניתנה על רקע היסטורי יחודי לממלכת הצפון, התחדש הרעיון האדיר המנחם גם אותנו, גולי ממלכת יהודה, בימים שאין לנו מזבח כפרה, והוא שדי בתשובה כדי לכפר על כל העבירות (רמב"ם תשובה פ"א ה"ג).

עולה מאליה השאלה. אם תשובה אכן מכפרת על כל העבירות, מה הצורך בכל סדר העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים? מה מקום יש לגעגוע העצום להתחדשות קרבנות הכפרה ושילוח השעיר שאנו מבטאים בתפילת מוסף של יום כיפור?

התשובה היא שאנו כוספים למצב שבו התשובה הפרטית של כל אחד מישראל מוצאת את ביטויה בפעולה כללית. הכהן הגדול מרכז באישיותו את כל נשמות ישראל. יום הכיפורים היה יום של שמחה בזמן בית המקדש (תענית כו, ב), כי הורגש בו יותר בטחון הכפרה, בעוד שכל עול העבודה הוטל על כתפי הכהן הגדול, כשהצום ביטא את הרצון להצטרף אליו. לעומת זה בימינו, כל אחד מאתנו פועל לבדו לשם כפרת עוונותיו הוא, ללא שותפות בחוויית הכפרה הכללית, וזה בעצמו חסרון נורא שחובה לתקנו.

שלש עשרה מידות הרחמים של מיכה (ז, יח-כ) הנאמרים בהמשך דברי הושע, מורים על חפץ ה' להמציא דרכי כפרה לישראל בכל עת.