הרב אורי שרקי
יום הכיפורים, ספר יונה - ואני לא אחוס?
"שבת בשבתו", אלול תשע"ג
מהי עמדתו העקרונית של יונה הנביא, מדוע הוא בורח מלקיים את דבר ה' לקרוא על נינוה את הקריאה אשר הוא דובר אליו? האם ניתן לצמצם את התנגדותו לשיקול המפורסם שמאחר ו"גויים קרובי תשובה הם", תהוה תשובתם קטרוג על ישראל? וכי אין יונה חפץ, ככל נביאי ישראל, בתיקון העולם כולו? יתכן לומר שתשובתם הצפויה של אנשי נינוה, היא המקוממת את יונה. הלוא זו קריקטורה של התשובה האמיתית. ניכר שאנשי נינוה פועלים מתוך אימה, ולא מתוך אהבת ה', ואפילו לא מתוך יראת ה' הראויה, שיש בה מהפך מוסרי של הנפש, כי אם מתוך הרגשה של איום שיש להסירו. עם כל זאת, תשובה זו, השטחית כל כך, מתקבלת על ידי הקדוש ברוך הוא, ואכן נתנה ארכה לנינוה, שבבוא הזמן החריבה את ממלכת שומרון.
אבל עם כל האמת שבהסבר הזה, אין ממנו דבר בכתוב עצמו. דווקא בפשוטו של מקרא מודגש שיונה מתנגד לעצם הרעיון של התקבלות התשובה: "על כן קדמתי לברח תרשישה כי ידעתי כי אתה א-ל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה" (יונה ד, ב). יונה השמיט את התואר "אמת" ממידותיו של הקב"ה.
שמו מעיד עליו. הוא כיונה נאמנה לבן זוגה, נאמן לאמת, "בן אמיתי" הוא.
הנסיונות שעובר יונה, כולם מכוונים להאהיב עליו את החיים, יותר מאת האמת. תחילה, רוח סערה, המבטאת את עצמת החיים של הים, אחר כך הדג, החיות המגינה ממוות, אחר כך "דגה מעוברת שיש בה שישים רבוא דגיגים" (מדרש), ועד הקקיון, שיונה שמח עליו שמחה גדולה. החיים זקוקים למידת הרחמים: "אם דין אתה רוצה - אין עולם, ואם עולם אתה רוצה - אין דין" (בראשית רבה וירא).
גם מידת קל וחומר, באה להפציר ביונה לקבל את הלגיטימיות של מידת הרחמים: "אתה חסת על הקיקיון... ואני לא אחוס על נינוה?". אלא שכאן מסתיים הספר ללא תשובתו של יונה. אין מענה של הדבק באמת מול החפץ של הקב"ה לקבל שבים. מסורת האומה משלימה את החסר על ידי שמוסיפה בסיום קריאת "מפטיר יונה" את שלש עשרה מידות הרחמים שבספר מיכה, כאילו יונה אמרם, או כלשון הילקוט: "מיד נפל יונה על פניו ואמר: הנהג את עולמך במידת הרחמים".
כמה גדולה התשובה, שעוברת על מידת האמת, כדי לקיים את העולם.
(תודתי נתונה לרב יוסף אטון על מסירת חלק מהרעיונות).