בראשית - בריאה וכבוד (על ההפטרה)

הרב אורי שרקי

בראשית - בריאה וכבוד (על ההפטרה)

מתוך הספר "350 מילה"

"כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו" (ישעיה מג, ז).

פסוק זה המופיע בהפטרת בראשית מבאר את מטרת הבריאה: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא אלא לכבודו. כך דרשוהו חז"ל (אבות סוף פרק ו). כך גם הנוסח בברכות הנאמרות לכבוד החתן והכלה: "שהכל ברא לכבודו".

עניין זה מתמיה. הלוא כל אדם בעל הכרה מוסרית ראשונית ביותר מבין שרדיפת הכבוד היא דבר מגונה - ובוודאי שאינו ראוי מצד הבורא, שלא רק שאינו זקוק לכבוד, אלא גם מהווה 'מודל לחיקוי' לעבודתו המוסרית של האדם: "והלכת בדרכיו: מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום" (רמב"ם דעות פ"א ה"יא).

יש להוסיף כי חלק לא מבוטל מהמגמה הנפשית של עזיבת דרכי ה' מקורו בזיהוי של הא-לוהות כעצם רודף כבוד, חלילה (עיין מידות ראי"ה, כבוד, ג).

אך האמת היא שיש להבין את מגמת הכבוד כחלק ממגמה כוללת יותר, שהיא ההטבה. למשל, הכבוד שדורשים ההורים מילדיהם איננו מכוון לשם סיפוק יצר הכבוד שלהם, שאז היה הדבר מגונה מאוד, כי אם לטובת ילדיהם. מי שאינו מכבד את הוריו, הרי שהוא פוגע יותר בעצמו מאשר בהם. הוא הדין ביחס לכבוד שמים. אין מלך הכבוד זקוק לכבוד. אך טוב הוא לנבראיו שיכבדוהו, כי המכבד יודע להבחין בין מה שחשוב ומה שחשוב יותר.

ואולם לא די בהבנה זו כדי ליישב את הלב. שהרי מפורסם במסורת היהדות שהאדם משפיע בפעולותיו על העולמות העליונים ומגדיל את כוחה של השכינה, בבחינת "תנו עוז לא-לוהים" ו"דע, מה למעלה? ממך"! (עיין נפש החיים, שער א פ"ד). אם כן מביא האדם תועלת כלפי מעלה!

אלא שגם עובדה זו בכלל ההטבה היא. אם כל הטוב שאנו עושים היה מועיל רק לבריאה, היה זה טוב תועלתני שאיננו מזכה בטוב היותר מעולה, שהוא הטוב האידיאליסטי. לכן על מנת לזכות את נבראיו במדרגתו העליונה של הטוב, מסכים הבורא להזדקק לפעולתו של האדם. כך פועל הנברא לא למען עצמו כי אם למען בוראו.

משל למה הדבר דומה? לאם שמכינה את השבת ובנה הקטן מסתובב לו במטבח חסר מעש. על מנת לרוממו, ממנה אותו אמו על קילוף תפוחי האדמה לחמין. היא כשלעצמה אינה זקוקה לכך, אך לאחר שהתפקיד הועבר אליו, הרי שהצלחת החמין אכן תלויה במעשהו של הילד. כך שמסירותו לזולתו היא זו שהעניקה ערך מוסף לפעולתו.