הרב אורי שרקי
נשא - קרוב ורחוק
"שבת בשבתו", סיון תשע"ד
ספר במדבר מלמדנו כיצד לנהוג במצבים של מדבר, של יציאה מהסדר. פרשתנו מתחילה בטיפול בבעיותיו של היחיד, היוצא מהנורמליות. אע"פ שבכל התורה הכלל קודם לפרט, במצבי משבר, אדרבא יש להתחיל בפרט דוקא. אי אפשר להתקשר לענייני הכלל כל עוד נפש הפרט מסובכת.
הקריטריון שלפיו תיבחנה בעיותיו של הפרט, הוא מיקומו של היחיד ביחס למוקד הקודש: המשכן. אחרי שסודרו השבטים מסביב למקדש, מתגלה הפיזיולוגיה של הגוף הלאומי. יש, שדווקא הקירבה היתירה אל הקודש היא המסבכת את האדם, בשל טומאתו הפרטית. העצה היא להרחיק את האדם, על מנת שיוכל לבנות את זהותו מחדש בתנאים שאינם דורשים ממנו התמודדות ישירה עם דרישות הקודש: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש". כך הסדר: הצרוע, שנגעו נובע מקלקול מוסרי ביחס לחברה, מלשון הרע, מתבודד מחוץ לשלשה מחנות, על מנת לפגוש שוב את עצמיותו ולהיטהר. הזב לעומתו, אין טומאתו רצונית, אבל משפילה אותו בהזכירה את חולשתו האנושית. הוא משולח מחוץ למחנה לוויה, התובע טהרה שכלית שאינו יכול לעמוד בה. ואילו הטמא לנפש, הנוגע במת, אינו נפגע בשכלו או במוסריותו, אלא שפגישתו עם המוות משייכת אותו אל עולם של בדיעבד, שבו המוות אפשרי, בשל חטאת האדם המקורית. לכן מנוע הוא מלהכנס למחנה שכינה בלבד, השייך לנצח ולא למוות.
מכאן והילך מפרטת התורה את המקרה ההפוך. יש לפעמים, שהריחוק היתר מן הקודש הוא הגורם לסיבוך ולקלקול אצל האדם, עד כדי שהוא בא לידי זלזול בממון חברו, בדומה לצרוע ששילח את לשונו כלפי חבירו. הפתרון הוא להביאו אל המקדש, ולחייבו באשם גזלות, המצריך להיפגש עם הקודש, ולהפנים שהפגיעה בממון היא גם פגיעה בקודש.
לפעמים היחס בין אדם לחברו מסובך יותר, כשמדובר בחיי הזוג, במקביל לזב, שנפגע בכוח האישות. שלום הבית חייב להיבנות על יסוד ההבנה ש'שכינה ביניהם'. כשחסר יסוד זה, נהרסת כל הזוגיות. על כן יש להביא את הזוג אל המקדש, לצפות כיצד נמחק השם הגדול על מנת להשיב את שלום הבית.
הנזירות, היא התעלותו של היחיד לידי מדרגה אישית של קדושה, שאין בה מקום לטומאת המוות, מעין זו של כהן גדול, לשם תיקון אישיותו.
בטיפולים המרובים בנפש הפרט, ישנה סכנה של התמקדות יתרה ביחיד, כתופעת לוואי. על כן באה ברכת כהנים כדי לאחד את כל בית ישראל בברכת השראת השכינה על הכלל כולו.