מושג האשמה ביהדות

מושג האשמה ביהדות

י"ט בטבת תשס"ט

שאלה:

אחותי הקטנה, ב"ה, מבררת את יחסה לתורת ישראל וליהדותה. יש לנו "שיחות אמונה" ארוכות ודי עמוקות, ושיעוריו של הרב מסייעים לי רבות לתת לה תשובות לשאלותיה, או רעיונות שמהם אנחנו נכנסים לבירורים ביחד.

לאחרונה יצא לנו לדבר על חוויותינו ביום הכיפורים האחרון. אחותי התארחה עם עוד חברה בביתנו ויום הכיפורים עבר על כולנו בתפילה בבית הכנסת או לימוד משותף. לעומת יום בכיפורים שאנחנו עברנו, ישנה קבוצה בה אחותי חברה שהעבירה את יום הכיפורים אחרת. הקבוצה עוסקת במודעות עצמית וחיבור אמיתי/עמוק לעצמך. אחותי נמצאת עם הקבוצה הזאת כשנתיים והמפגשים גרמו לה לעבור שינוי מאוד עמוק, ולטובה.

הקבוצה העבירה את יום הכיפורים עם דגש אחר לגמרי מנושא התשובה ובקשת הסליחה מד'. הנקודה שמפריעה למנחת הקבוצה בתכנים היהודיים של יום זה הוא נושא האשמה. כפי שהיא תופסת את זה מושג האשמה הוא מושג שגורם לאדם להתרכז בטעויותיו מבלי להתקדם הלאה למקום של שיפור ותיקון.

אני די מזדהה עם טענה זו, אולם העובדה היא שהיהדות כן לוקחת אותנו בתהליך התשובה מהוידוי ( אשמנו, בגדנו וכו') אל מקום בו אנחנו משתפרים - עזיבת החטא וקבלה לעתיד. ואם התשובה היא תשובה מאהבה (שניזכה...) אז גם הזדהות מוחלטת עם הטוב לעומת מה שהיה לפני כן.

בשיחתנו הנושא נשאר פתוח ואני אמרתי שאחפש על "האשמה" ביהדות. עד כה נתקלתי במקור יחיד - בחוברת "בהמצאו" של הרב. הרב מסביר בחוברת שבדיוק מסיבה זו, של דיכוי רוחו של האדם, התורה מורה לנו לקטוע את תקופת הסליחות ובאמצעה לעסוק בחיבור עם הטוב (ראש השנה) ומהנקודה הגבוהה הזאת להמשיך ליום הכיפורים.

אשמח אם הרב יוכל להרחיב יותר את הנקודה הזאת, וכן אם הרב יוכל להפנות אותי למקורות אחרים המדברים על נושא זה.

תשובה:

אם אני מכיר בהיותי אשם, אני גם מכיר בחירותי המוחלטת, שהרי אם לא הייתי חופשי לחטוא ושלא לחטוא, לא הייתי בן חורין. טאטוא מתחת לשטיח רק מעלה חיידקים מנטליים שיתפרצו בבוא הזמן. מה שכתבתי בחוברת הוא שההתעסקות היתירה בחטא יש בה הקטנה של הנפש, ואין שם לפי זכרוני פסילה של האשמה.