שאלות על שמונה פרקים לרמב"ם

שאלות על שמונה פרקים לרמב"ם

ב' בשבט תשס"ט

שאלה ותשובה (תשובת הרב מודגשת, באותיות גדולות):

צפיתי בשיעורך שכותרתו: "עבודת השם".

אינני מכיר עדיין את משנתך המלאה ולעומק מכיוון שרק עכשיו פגשתי – במקרה – את אתר האינטרנט שבשימך.

אבל ביינתיים יש לי כמה השגות וכמה שאלות אם יימצא הרב זמן לענות לי בזמנו העמוס בוודאי.

בשיעור עצמו הרב נעזר בעיקר בפרק ה של שמונה פרקים לרמב"ם.

שם נימנים שבעה כיוונים / משלים שהרמב"ם מצביע עליהם (במעיין דרגות של חשיבות) שהם הדרך שאדם ינהיג עצמו בחיי יום יום בקניית דעת השם.

1.       שמירת הגוף

2.       שימוש מושכל בממון.

3.       החכמה עצמה

4.       הזהירות בדיבור

5.       העיסוק באמנות

6.       ה"צחוק" (מילתא דבדיחותא)

7.       שימוש בעברות – ע"י תשובה – לאותו כיוון של דעת השם.

ראשית רצוני להשיג על סעיפים 6 ו 7 בעניין הבנת דברי הרמב"ם.

לפי דעתי הרמב"ם למעשה מציג רק 5 נקודות שנמצאות בדרך להכרת (דעת) השם. זאת אומרת עד האמנות, אשר גם אותה הוא רואה ככורח שיש לאדם (לכל אדם) בדיוק כמו האכילה והשתיה ולא כחלק הכרחי מהדרך. אינני רואה הבדל בין כורח להכרח. מה בכך שאכילה שתיה ואמנות הינן כורח, הלא כך ברא ה' את האדם, ונמצא שהכורח הוא גם הכרח. כאן אני רוצה לציין שאני כשלעצמי מנגן בקונטראבס (כחובב) ודווקא מאד אהבתי את פירושך הדרשני לדבריו של הרמב"ם, אבל אני לא חושב שזה מה שהרמב"ם עצמו התכוון להגיד.עליך להביא ראיה לדבריך. האמירה "אינני חושב ש..." אינה ראיה.

כמו כן בעניין פירושך לעניין ה"צחוק". אני מחזיק את שמונה פרקים בהוצאת מוסד הרב קוק עם עריכה ובאור של מרדכי דב רבינוביץ. והנה מה שהוא כותב על הציטוט של הרמב"ם "כי הוו חלשי רבנן מגירסיהו הוו אמרי מילתא דבדיחותא":

"... כדי להציל רוחם ולהתבדר. ולא ידוע איה מקום מאמר זה. אבל מעין זה נמצא במסכת (שבת ל:):

"דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן"...

ומפרש רש"י: נפתח לבם מחמת שמחה... " (קפט הערה ב)

לפי זה הפירוש של "מילתא דבדיחותא" הוא עניין אחר לגמרי של פתיחת הדברים בבדיחה כדי למשוך את תשומת לב השומעים. וכאן אני שואל: האם ייתכן שהרמב"ם "ציטט" את הגמרא מהזיכרון ולכן השיבוש ובעצם הוא התכוון למאמר במסכת שבת? מאחר ואין אנו יודעים את מקורו של הרמב"ם, ומאחר ואין הוא מחויב לרש"י, עלינו להבין את המאמר כפי שהוא מופיע בטקסט של הרמב"ם.

כמו כן בעניין "אפילו לדבר עבירה" אומר המבאר:

            "כגון: אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה שהיתה אסורה בזמן שבית המקדש היה קיים (רש"י).

ובעל "חסד אברהם" כתב: כגון יעל אשת חבר הקני במעשה סיסרא (נזיר כג:). " (קצ הערה ב)

זאת אומרת שפה מדובר על מעשה עברה שנעשה לשם שמיים ולא על תשובה על העברה! במילים אחרות: מותר (ואולי יותר נכון לומר חובה) לעבור עברה (לעבור על מצווה) אם היא נעשית לשם שמיים ("לא חרבה ירושלים אלא על... שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין" [בבא מציעא ל ע"ב]). אמנם, אפשר להתווכח על הסכנה שיכולה לצמוח מאמירה כזאת אבל שוב אני חושב שזאת הייתה כוונתו של הרמב"ם ולא לפי פירוש הרב. אכן, יתכן שדעת הרמב"ם בפירוש המאמר היא כפי שפירשו רש"י והחס"ל, וכך גם פירשתי בספרי על שמונה פרקים, אלא שאין זה מונע את הפירוש שהובא בשיעור.

הרב מנסה לומר שהכרת השם איננה מתמצאת בשלמות "המעלות השכליות ומעלות המידות" (בלשונו של הרמב"ם) ושיש המשך לדבר הזה (שהרמב"ם כנראה לא השיג) שנמצא בקבלה. הניסוח של הרב (מחלק השו"ת שבסוף השיעור) הוא: "אם זה חוויה אינטלקטואלית בלבד אז היא של האדם לעצמו אבל אם מדובר באהבה אז זה משהו שיוצא מהאדם אל החוץ". אני מקבל את הדברים אבל אני לא חושב שזאת שאלת האמונה ועבודת השם. הרי מייד לאחר שהרמב"ם אומר את הדברים על האומנות והרגעת הנפש הוא אומר: "... וכשיזדמן מציאות האדם שזה עניינו – איני אומר שהוא למטה מן הנביאים (ש"פ פ"ה ע' קפט)" ומי הוא הנביא אם לא – מי שהכיר את השם. יתר על כן, בפרק ז בש"פ הרמב"ם מדבר בבירור על הגבול שיש בהכרת השם ואיני צריך לצתת לכבודו מהספר שכן הוא יודע טוב ממני.

נראה לי שאמונתו של הרמב"ם גורסת שתכלית האדם היא הכרת (דעת) השם אשר לה יש גבול שממנו האדם לא יכול לברוח. הכרת השם היא למעשה ההכרה שלא ניתן להכיר את השם. מה קורה לאדם שמכיר בכך שלא ניתן להכיר את השם? הווה אומר, הוא מכיר בחיוב לעבוד את השם. זאת הדיאלקטיקה המופלאה אצל הרמב"ם אשר הופכת את המצוות ממכשיר לתכלית. אינני מסכים כלל לשיטה זו (של ליבוביץ) בפירוש כוונת הרמב"ם שכן במו"נ ח"א פנ"ט פירש שההשגה באה בעקבות השלילה, ולא שהיא העדר השגה. וכן בפ"י מהלכות תשובה.